מה הקשר בין מדינה יהודית לתחבורה ציבורית?

עלינו, דתיים, מסורתיים וחילונים, להלחם במבקשים להרבות חילול שבת ציבורי. השאלה אינה כיצד הפרט יגיע לים בשבת, אלא מהי זהות המדינה

הרב איתן קופמן , י"א באלול תש"פ

הרב איתן קופמן
הרב איתן קופמן
צילום: עצמי

סוגיית התחבורה הציבורית בשבת, עולה מידי פעם לכותרות, וכעת הקמפיין של ארגון חותם שגם אותה בצורה גלויה על השולחן של הציבור הדתי לאומי.

להרבה אנשים לא ברור למה באמת לאסור תחבורה ציבורית בשבת? הרי מי שרוצה – יסע, ומי שלא נוסע בשבת – לא יסע בה. יתירה מזו, רבים חושבים שרק לדתיים אכפת מזה, כי חילונים בכל מקרה מחללים שבת. בשורות הבאות, אנסה להסביר בקצרה, למה שמירת שבת בפרהסיה הציבורית שלנו במדינה – היא אינטרס של חילונים גם כן.

ברור לכולם ששום חוק לא צריך להכנס לבית הפרטי של האדם, ולקבוע לו כיצד לנהוג, בענייני דת ומסורת. אבל השאלה הגדולה היא איזו מדינה אנו רוצים שתהיה לנו? מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה.

לכל מדינה יש צרכים ויש ערכים שכל אחד צריך לשמור אותם, אפילו אם הם נגד רצונו. למשל, חוקי מס הכנסה מחייבים כל אזרח במדינה, בכפיה, לשלם מס לקופת המדינה. (ולא אומרים קמצן באמונתו יחיה). וכן המדינה כופה את אזרחיה להתגייס לצבא בכפייה, ולחבוש מסיכה ברחוב ועוד.

החוק מחייב כל אדם לחגור חגורת בטיחות ברכב, בכפיה (ולא אומרים נהג באמונתו יחיה). חוק חינוך חובה, המחייב הורים לדאוג לילדיהם למסגרות חינוך, וכן חוקי רווחה שונים, המחייבים הורים לדאוג לשלומם של ילדיהם, הם חוקים הכופים כל אזרח במדינה לחובות שונות. גם חוקים האוסרים אפליה או המחייבים התחשבות בבעלי מוגבלויות, כופים את כולם לעמוד בתנאים שהם מציבים.

יש גם חוקים המעגנים ימים החשובים לחברה. חוקים המבטאים את חשיבות היום. למשל, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, יש איסור על פתיחת מקומות בילוי ועסקים שונים. אמנם לא כל אזרח (לצערנו) מזדהה עם תוכנו של היום, ובכל זאת, זיכרון חללי צה"ל הוא ערך לאומי, המתבטא בחקיקה מעשית, הכופה את כולם לכך.

בקיצור, הנקודה הובנה. חוקים הנובעים מצרכים או מערכים של המסגרת הלאומית, תמיד תהיה בהם כפייה, למיעוט או אפילו לרוב, משום שאלו כללי המשחק של מסגרת לאומית.
(חשוב לזכור, שהכפיה הזו היא בסופו של דבר בחירה מרצון, של רוב החברה. הכנסת, המייצגת את כלל החברה, חוקקה חוקים אלו לפי רצונם של רוב החכי"ם).

כעת ניגש לסוגיית השבת. מדינת ישראל היא מדינה יהודית. זוהי זהותה, והיהדות היא חלק מהותי בערכיה של מדינה זו. מדינה יהודית היא מדינה שומרת שבת, ושומרת תורה באופן כללי. מבלי קשר לשאלה עד כמה הפרטים שבה הם דתיים. כי למדינה, כמסגרת לאומית, יש זהות. אפשר ואדם פרטי לא שומר שבת בביתו, אבל הוא בהחלט רוצה שהמסגרת הלאומית שלו תהיה יהודית. רבים מראשוני הציונות, לא שמרו שבת בחייהם הפרטיים, אך ראו בשבת ערך ונכס לאומי.

לפחות ברמת ההצהרה, במדינת ישראל אין הפרדת דת ומדינה. כלומר, הדת אינה שייכת רק לחיי הפרט, אלא גם המסגרת הממלכתית מחויבת אליה באופן עקרוני. וזהות זו מחייבת את כלל האזרחים, כמו כל ערך לאומי אחר, גם את אלו שבאופן פרטי לא מזדהים איתה.

השבת, היא אחת המצוות החשובות בתורה. אחת המצוות שהיא חלק מהותי מהגדרתנו כעם, ומהגדרתנו כנאמנים למסורת, יותר מכל מצווה אחרת. "השבת ועבודה זרה - כל אחת משתיהן, שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה. והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו, לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצוות - הרי הוא בכלל רשעי ישראל; אבל מחלל שבת בפרהסיה - הרי הוא כעובד עבודה זרה - ושניהם כגויים, לכל דבריהם" (רמב"ם, שבת פ"ל הט"ו).

הפרהסיה הציבורית היא תעודת הזהות שלנו כאומה, כחברה. שמירת השבת במרחב הציבורי היא לא ענין של חופש היחיד לעשות כרצונו, אלא זהותה של החברה כולה. זהות זו חייבת להיות מעוגנת בחוקים, כי החוקים מבטאים את הערכים הלאומיים ולא רק את האמונות הפרטיות של כל אדם.

דין תל אביב, כדין ירושלים, או כדין כל עיר אחרת. ת"א אינה מדינה בפני עצמה. זהותה היהודית של המדינה חייבת לבוא לידי ביטוי בכל מקום בו יש ריבונות יהודית, מאילת ועד קרית שמונה. כיצד? ע"י חוקים ממלכתיים, המורים את הערכיים הלאומיים שלנו.

עלינו להלחם עד כמה שניתן, דתיים, מסורתיים וחילונים, נגד אלו הרוצים להרבות חילול שבת ציבורי בת"א או במקומות אחרים. השאלה העומדת על הפרק, היא אינה כיצד החילוני הפרטי יגיע לים בשבת, אלא מהי זהותה של המדינה כולה. ושאלת הזהות קשורה לכל אחד מאיתנו, בכל מקום אשר הוא שם.