בעל החלומות

הדבר שבני הזוג אאורל ומרים מיכאלסקו רצו יותר מהכול זה לבקר יום אחד בירושלים ובכותל המערבי. לצערם זה נותר במשך שנים בגדר חלום רחוק. בני הזוג עברו מסכת חיים לא פשוטה. הם נולדו וגדלו ברומניה. בילדותם התחבאו ביערות מאימת הנאצים. אך גם בתום המלחמה לא הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. עקב כניסה של רומניה תחת חסותה של ברית המועצות הקומוניסטית, השניים שהספיקו להכיר ולהתחתן בשנות ה-60 המאוחרות, נאלצו להישאר מאחורי מסך הברזל. בשנת 1989, עלו השניים ארצה והתמקמו בנהריה. למרבה הצער, לא נולדו להם ילדים והם נותרו בודדים, ללא משפחה. לפני כשנה וחצי המצב הבריאותי של השניים התדרדר, בעיקר כאשר מרים לקתה בדמנציה והם נאלצו לעבור להתגורר בבית אבות הממשלתי בכפר ירכא.

"שלושים ואחד שנה גרנו בנהריה, עד שנהיה קשה מידי ועברנו לבית אבות", נאנח אאורל. תקופה ארוכה שהה הזוג במקום ללא יכולת יציאה, עד שיום אחד הגיעו אליהם שתי מתנדבות מתכנית 'משאלת לב' לניצולי שואה בארגון 'עזר מציון' האזינו למצוקתם והציעו להם לחשוב מחוץ לקופסא.

"אשתי עם דמנציה ואני בלי רגליים בגלל הסוכרת. אנחנו גרים באותו חדר. כל היום אני יושב בתוך הכסא גלגלים שלי, רק כשאני הולך לישון, אני עובר למיטה", הוא מתאר את סדר יומו. המתנדבות הציעו להם נסיעה מיוחדת לירושלים ולכותל המערבי, אאוראל התרגש מאוד מהרעיון שהחל לקרום עור וגידים ואף מטפל מבית האבות גוייס כדי להצטרף אליהם לנסיעה הארוכה.

"הגיע אלינו רכב מיוחד שלקח אותנו לירושלים, לכותל. שם התלוותה אלינו אשה דוברת רומנית שגם ערכה לנו סיורים בכמה מוזיאונים. בסוף אכלנו ארוחת צהרים במסעדה", הוא מתאר בעיניים בורקות את הטיול יוצא הדופן. "לצאת מכאן לבד אני לא יכול", הוא מוסיף בדמעות, "שלושים שנה שלא היינו בכותל המערבי וזאת הייתה חוויה מרגשת מאד".

לשמח ניצולי שואה

תכנית 'משאלת לב' לניצולי שואה היא מיזם משותף של ארגון 'עזר מציון' ומשרד הבריאות, הפועלת מזה שנה וחצי ומיועדת עבור ניצולי שואה שמאושפזים במחלקות הסיעודיות ובמחלקות תשושי נפש של המוסדות הגריאטריים של משרד הבריאות. "הרעיון הוא לשמח את ניצולי השואה שנמצאים במוסדות, מתוך חשיבה שמי שנמצא במוסד, החיים שלו מאוד שבלוניים. סדר היום במוסד הוא מאוד שגרתי. אין מקום לרצונות של כל אחד", מסבירה נעמי מזרחי, מנהלת התכנית ב'עזר מציון'. "אנחנו רוצים לתת להם משהו מיוחד, משהו אישי ממקום של חלום והגשמה, הזדמנות לחוויה משמעותית מעצימה. במחלקות הסיעודיות ותשושי נפש, נמצאים בדרך כלל המקרים הכי קשים שאין אפשרות להוציא אותם ללא היערכות מיוחדת", היא מחדדת. "אנחנו מראיינים את ניצולי שואה ושואלים אותם מה החלומות שלהם. אנשים לא מאמינים שזה קיים בכלל. בהתחלה מאוד קשה להם הרעיון. יש כאלה שכל כך שמחים בהצעה, שזה מספיק בשבילם. במידה ויש להם בני משפחה - אנחנו מציעים להם להצטרף ואז החוויה הופכת להיות משמעותית אפילו יותר. סוף סוף יש מפגש בין ניצול השואה ובני משפחתו, שלא מתקיים בין כותלי המוסד".

מזרחי מזכירה שלא מדובר על הגשמת חלומות כמו של הדור הצעיר. "ניצולי השואה הם מבוגרים, ונמצאים בגיל שכבר לא מרשים לעצמם לחלום, וגם כשכן, החלומות שלהם מאוד סולידיים, כמו ללכת לבית העלמין לפקוד את הקבר של בן הזוג או של ההורים. החלום של אחד הקשישות שלא יצאה מהבית אבות כבר כמה שנים, היה ללכת לסופר ולערוך קניות, לבחור לבד את המוצרים מהמדף ולקנות מה שהיא אוהבת. הקסם של התכנית הוא לקחת את החלומות הכי פשוטים ולהפוך את החוויה שלהם למשהו מיוחד".

עד היום הוגשמו במסגרת התכנית קרוב ל-400 חלומות. חלק מהחלומות הם פרטניים, וחלק קבוצתיים. כמו למשל, אשה שעלתה לארץ באוניית מעפילים כשהיא בהריון. היא ביקשה למצוא את הצאצאים של הרופא שיילד אותה כדי שתוכל להודות להם. חלק מהחלומות שהתגשמו כללו מפגשים סוחטי דמעות, כמו אחים ניצולי שואה שהתגוררו כל אחד במוסד אחר בפריסה ארצית, ואחרי תקופה ארוכה שלא נפגשו - לבקשת אחד מהאחים, התאחדו במפגש מצמרר.

מקרה נוסף היה של ניצול שואה בן 106 מנתיבות שרצה להגיע לכותל. באותה תקופה הוא כעס על בני משפחתו שהכניסו אותו למוסד כנגד רצונו. "לקחנו אותו לכותל יחד עם בני המשפחה והנכדים, בהיותו כהן, הוא עלה לדוכן ובירך ברכת כהנים בהתרגשות גדולה ומאז השתחרר מהכעסים שליוו אותו תקופה ארוכה וחזר למוסד הרבה יותר חיובי כלפי בני המשפחה והצוות".

נוסעת באמבולנס לקונצרט

חשוב לזכור כי לא פעם מדובר במבצע רפואי-לוגיסטי מורכב שלא מתאפשר על ידי בני המשפחה. "קשישה עם דמנציה חלמה לשוט בכנרת. שכרנו להם חדר במלון וארגנו להם סירה לשוט. הזמנו את הבת שלה להצטרף. החיבור ביניהם התחדש והיה פשוט מדהים. פתאום היא ראתה את אמא שלה ממקום אחר לגמרי. אבל לפעמים המצב גם הפוך", מוסיפה מזרחי, "פעם ארגנו לניצולת שואה טיול בגן הבוטני יחד עם הנכדות שלה. כשהן ראו שזה כל כך פשוט, הצטערו שלא עשו זאת קודם ומאז הוציאו אותה להתאווררות כבר כמה פעמים".

לפעמים כשהמצב אינו מאפשר יציאה מחוץ לכותלי המוסד - כאשר ישנו צורך בחיבור מתמיד למכונת חמצן או כאשר מדובר בחולה עם דמנציה חריפה - החלום מתגשם בתוך המוסד עצמו. כך גם שכניו למחלקה של ניצול השואה חולקים איתו את הגשמת החלום. "היה מישהו שחלם להשתתף במופע של מוזיקה ספרדית קלאסית. ארגנו תזמורת שלמה שהגיע לנגן מוסיקה ספרדית קלאסית לכל המחלקה והצוות". מזרחי מבקשת להדגיש כי כל התכנית נעשית בשיתוף פעולה עם הצוותים בתי האבות השונים שמאוד שמחים בפרויקט. "חלקם מלווים את הניצולים בהגשמת החלום שכרוך בנסיעה וחלקם בהגשמת החלומות המקומיות. כך גם אנחנו מצליחים לפרגן לצוות שעובדים מאוד קשה בטיפול בקשישים".

בין הבקשות הפופולאריות ניתן למנות נסיעה וביקור בכותל המערבי, טיול לים, פגישה עם בני משפחה, מופעי מוזיקה ברוסית - עבור ניצולי השואה דוברי רוסית. "מישהו ביקש מופע שירי מלחמה רוסיים, אז ארגנו לו מופע כזה במיוחד. אנחנו עובדים קשה כדי לתפור לכל אחד את החלום המיוחד. אשה אחת מאוד אהבה מופעים וקונצרטים, שאלה "אבל למה שתארגנו מופע כזה במיוחד בשבילי?". באמבולנס בדרך לקונצרט שאלו אותה איזה סוג מוזיקה היא אוהבת; באך או בטהובן וכך התברר שהיא הייתה פסנתרנית בעברה וניגנה המון. פתאום היציאה לקונצרט החזירה אותה עשרות שנים אחורה. כשלוקחים קשיש למופע מוסיקלי, פתאום הוא צריך להתלבש יפה, אשה צריכה להתאפר - כך שהחוויה עשירה הרבה יותר".

לא פעם, הגשמת החלומת כרוכה בהתארגנות לוגיסטית וטכנית מורכבת במיוחד, אך הסיפוק והאושר של כל השותפים - מעידים שמדובר בהשקעה כדאית. במקרה של מרים פאר, ניצולת שואה שגדלה בלוב - סגירת המעגל הייתה משמעותית במיוחד. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה הכיבוש הנאצי הגיע גם ללוב, והאיטלקים ששלטו במקום היו בני בריתם של הנאצים והקימו גטו ליהודים. מרים בת החמש, שהייתה הבכורה, ברחה יחד עם הוריה ושני אחיה הקטנים למדבר, עד יעבור זעם. התנאים במדבר היו קשים מנשוא, ושני אחיה הקטנים נפטרו, אך מרים ושני הוריה שרדו ומיד לאחר קום המדינה עלו ארצה. שם נולדו למרים עוד תשעה אחים ואחיות. תחילת הדרך הייתה במעברה בעתלית, בהמשך בטירת הכרמל שם הכירה מרים את משה. השניים התחתנו וקבעו את ביתם בחיפה.

שבעה הריונות עברה מרים, מתוכם צלחו רק שניים, בהם נולדו דוד וסיגל. "על אף הקשיים הרבים, אמא תמיד הסתכלה קדימה", מעידה סיגל קרמן בתה. "בהיריון של דוד היא קיבלה שיתוק ונשארה משותקת ביד שמאל עד סוף ימיה". אך בזאת לא תמה מסכת ייסוריה. בגיל 46 הפכה לאלמנה לאחר שבעלה משה נפטר בטרם עת ממחלה קשה. לפני כעשור עברה מרים להתגורר בבית אבות בן יהודה בחיפה.

את ההצעה להשתתף בתכנית 'משאלת לב' קיבלה לפני כשנה וקיבלה אותה בזרועות פתוחים. "הם שאלו את אמא, 'מה החלום שלך?'. אמא הייתה נכה בכסא גלגלים וסיעודית לחלוטין. היא חשבה ואז נזכרה שאף פעם לא הייתה במצדה ובים המלח, למרות שהיא בארץ כבר 70 שנה. הרעיון התחיל להתגלגל ואז הבנו שיהיה מאוד קשה לנסוע ולחזור באותו יום, כך שהוחלט לשכור חדר בבית מלון סמוך וממילא הפכנו את הנסיעה לאירוע גדול.

לטיול הצטרפו כל בני המשפחה. אחי ואני נסענו יחד עם אמא באמבולנס מיוחד שלקח אותה מבית האבות בחיפה ועד למצדה, שם דאגו לנו שנוכל לעלות ברכבל. הנכדים עזרו לדחוף את הכסא גלגלים. תיאמתי עם שליח חב"ד המקומי הרב אלהרר שליווה אותנו ואף כתב מילה בספר תורה לזכותה של אמא", מספרת סיגל. "בלילה ישנו בבית מלון וביום למחרת טיילנו באזור עין גדי. אלה היו שלושה ימים מרגשים. היינו יחד כל המשפחה, כמו פעם. היא היתה מאושרת. מאוד נהנתה איתנו", מוסיף דוד.

הם לא תיארו לעצמם כי מדובר למעשה בטיול פרידה מאימם. "שבוע לאחר מכן, חגגתי יום הולדת ואמא השתתפה, אבל יומיים בלבד אחר כך היא אושפזה בבית החולים מחשש לדלקת ריאות. המצב הלך והתדרדר, תוך חודש וחצי היא נפטרה", מתארת סיגל בקול רועד. "זה היה מתנה בשבילה ובשבילנו. החסד שעושים עם ניצולי השואה כששנותנים להם קצת נחת בחיים נוגע בכל כך הרבה מעגלים ואי אפשר לדעת עד לאן זה מגיע".

***

הראיון יפורסם בשבת הקרובה במגזין "מאגר של חיים" שיצורף לעיתוני 'בשבע', 'מקור ראשון' ונקודות חלוקה נוספות ברחבי הארץ.