אם כל החילוניים היו כמוך

למה את המשפט "אם כל הדתיים היו כמוך" אנו מקבלים כעניין שבשגרה ורואים בו מחמאה, ואיש לא מעלה על דעתו לומר את המשפט ההפוך?

הרב אברהם וסרמן , י"ג באלול תש"פ

הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: באדיבות המצולם

א. זו לא טעות דפוס. פעם שאלתי את עצמי – למה את המשפט "אם כל הדתיים היו כמוך" אנו מקבלים כעניין שבשגרה ורואים בו מחמאה, ואיש לא מעלה על דעתו לומר את המשפט ההפוך?

אמנם, בהזדמנות מסוימת, כשאדם שהצהיר על עצמו שהוא חילוני הוסיף ואמר שהוא מניח תפילין וקורא ק"ש כל יום, לא נוסע בשבת, ומקפיד לאכול רק כשר, לא התאפקתי ואמרתי לו – "אם כל החילוניים היו כמוך"... אך אין זה משפט רווח.

חוץ מהבעיה שבקבלת מחמאה כזו, שעונה להגדרת "המתכבד בקלון חברו", נראה שיש כאן בעיה מהותית יותר. המשפט הזה מבטא היררכיה ברורה. ישנו מדד, והוא מה שמוצא חן בעיני אדם חילוני, שאינו אמון על תורה ומצוות. הוא בעמדת השופט, והדתי בעמדת ה"שפוט" (על כפל המשמות של המילה הזו). המדד הזה בודק עד כמה הדתי נחמד, מכיל, מתחשב, מכיר תרבות חילונית, לא דורש לעצמו אפילו מה שמגיע לו לפי החוק, ותורם (לפעמים אפילו תורם כליה) – לחברה ולמדינה.

אבל אם חס וחלילה האדם הדתי ידרוש את המגיע לו, יבקש התחשבות, למשל לקבל שיעור מד"ס מחייל ולא מחיילת בלבוש קצר, או העברת משחקי כדורגל ליום חול כך שיוכל לנוח בשבת או לחילופין לצפות במשחק – או אז ישמע מנגינות אחרות.

קבלת המצב הזה כנתון שאין להרהר אחריו, גורמת גם לנציגים פוליטיים להסס ולא להיאבק על דמות הפרהסיא של מדינת ישראל, חלקם אפילו לא מתבטאים בנושאים כאלה. זה לא מתאים לסדר היום הליברלי-חילוני, ולכן גם לא יעלה לדיון. חלק אחר יצהיר כמה זה חשוב אבל לא עד כדי לעשות מזה עניין. כלומר, לא לפרק קואליציה.

כפי שניסח בשנינות הקומיקאי היהודי-אמריקני גראוצ'ו מרקס – "אלה העקרונות שלי; ואם הם לא מוצאים חן בעיניך... טוב, יש לי אחרים"...

ב. פעם זה לא בדיוק היה כך. את החקיקה הדתית הובילו דוקא הרב קוק והרבנים הקשורים אליו, ביישובים השונים עוד בימי המנדט. הם פעלו כתף אל כתף עם הציבור הדתי לאומי, אנשי הפועל המזרחי והמזרחי. עמוד השדרה הערכי היה זקוף, ולא מתכופף או מתחשב בשאלה "מה יאמרו החילוניים"?

כך היה גם לאחר שנים רבות. הציבור דרש צביון יהודי במדינה, ונציגיו הפוליטיים פעלו בהתאם. לפני פחות מארבעים שנה הפילה המפד"ל ממשלה, כשמטוסי אף 15 נחתו בשבת, וחיילים דתיים מחו על שנאלצו לחלל שבת.

לא שהיתה מגמה לריב, אדרבא – עיקר הרצון היה לשתף עולה, והלא על אותם ימים יש המתרפקים כשנזכרים בברית ההיסטורית בין המפד"ל למפא"י, שכללה התחשבות מסוימת של מפא"י בדרישות הדתיות כולל חקיקה, המעצבת את דמותה היהודית של הפרהסיא (אמנם ה"ברית" ההיא לא היתה גן של שושנים, אך זה נושא למאמר אחר). גם אז היו מי שהושפעו מאוד מהאידיאולוגיה החילונית-סוציאליסטית, והרגישו אליה מחויבות גדולה אפילו יותר מאשר לתורה. אבל האוירה הכללית היתה שונה, והנציגים הפוליטיים התנהלו בהתאם.

ג. נראה כי אחד מהגורמים למצב הנוכחי הוא הפתיחות הרבה למערכת הערכים החילונית-מערבית. פתיחות זו הפכה למין מצוה, הגורמת לצריכה מוגברת של אותה תרבות, ומגיעה בהקצנתה לאימוץ המערכת הערכית הזו, על חשבון התורה האמונה והמצות. עד כמה שהשגתי מגעת – אין כזו מצוה. אך גם מי שרואה בכך ערך חשוב – יש להבדיל הבדלה ברורה בין קודש לחול. בין פתיחות והכרה בטוב ובחיובי שיש בתפיסה החילונית, לבין אימוץ הערכים ואמות המידה.

גורם נוסף הוא החוסר ב"גאווה דתית" כמו גאוות-יחידה בצבא. זו גאווה במובן החיובי וכפי שאומר הכתוב על יהושפט "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה' וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה (דברי הימים ב', י"ז, ו). יהושפט היה בטוח בדרכו, לכן הסיר את הבמות והאשרים מיהודה למרות שכבר התרגלו לפולחנם.

בעצם, זו התשתית של כל עבודת-ה' וחיי תורה ומצוות. כך הדריך יהודה בן תימא "הוי עז כנמר". דבריו הובאו בתחילת טור אורח-חיים כפתיחה לספר ההלכה הגדול, הכולל את כל המוטל עלינו בזמן הזה. רק מי שמוכן להעיז ולא לחשוש מה יאמרו עליו, יכול להחזיק מעמד בשמירת ההלכה. אחרת – הוא נשטף בזרם החזק שמחוץ לתורה, ונכנע למוסכמות אחרות.

לכן, בסעיף הראשון בשולחן ערוך אומר הרמ"א 'ולא יבוש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' ית'. אף הוא הכיר בסכנת הכניעה ללועגים, למנגחים את עובדי-ה'.

זו הרי דרכו של אברהם אבינו, להיות דבק באמונתו, גם אם רוב האנושות עומדת נגדו. אשר על כן הוא נקרא עברי – שכל העולם מעבר אחד והוא מן העבר השני. על שמו נקראנו גם אנו "עברים", וכפי שאמר יונה הנביא "עברי אנכי, ואת ה' אלהי השמים אני ירא, אשר עשה את הים ואת היבשה".