אתגרי שנת הלימודים תשפ"א

הראשון בספטמבר הוא זמן להתחלות. אפשר לשלב ידיים, הורים ואנשי חינוך, לא רק ביום הפתיחה אלא כל השנה, לתמוך ולפרגן, לחשוב יחד.

ד"ר ניבה דולב , י"ג באלול תש"פ

דר' ניבה דולב
דר' ניבה דולב
צילום: ארז ביט

כולנו נחשפנו השבוע לתמונות של ילדים המגיעים ביום הראשון לבית הספר. הן מרגשות לצפייה, גם אם הילד לא שלנו, כי הראשון בספטמבר הוא תאריך מרגש, כמו החצבים שפורחים בכל שנה בצידי הדרכים, ומרגשים כל פעם מחדש. לא בגלל שהם הפרח הכי יפה, אלא בגלל מה שהם מסמלים את בואו של שינוי, שינוי שצפוי וגם חדש, את התחלת הסתיו.

התחלות הן תמיד מרגשות כי הן צופנות בחובן ציפיות ותקוות. ציפיה ותקווה ללמידה של דברים חדשים ומעניינים, למפגשים חדשים, להצליח, להתקבל, שיראו אותי ושיאהבו ויעריכו אותי. הן גם מקפלות בתוכן חששות ופחדים, מהלא נודע, וגם לעיתים מהמוכר והלא חביב, ממה שהיה ולא אהבנו ונראה לנו שאולי יחזור. למשל שיהיה משעמם, שלא אצליח, שיעליבו אותי, שלא ישתפו אותי, שיפגעו בי, תלמידים אחרים אבל גם מורים, שלא יהיה מי שיגן עלי כשמשהו יקרה.

לרוב שני אלה מגיעים יחד. שינוי תמיד מעורר חשש ותקווה יחד, ובמיוחד כשנכנסים למערכת שאין לילד בחירה ושליטה עליה, ושמייחסים לה כל כל הרבה משמעות.

את שני אלה הילדים מביאים איתם, ארוזים בילקוטים ובלב, ומביאים לפתחו של בית הספר, המקושט היום בבלונים, שערים מקרטון עם ברכות לשנה מוצלחת, מורים המקבלים את פני הילדים ושאר הפתעות. וכשאני צופה בסרטונים של פתיחת השנה, הלב שלי מתמלא חום, כי כל זה מזכיר שיש אנשים טובים בעולם החינוך, כאלה שאכפת להם ורוצים שלילדים תהיה פתיחה טובה לשנה, כזו שתשאיר טעם טוב והתרגשות חיובית ותגיד להם: פה אוהבים אתכם וחושבים עליכם וזה מקום טוב עבורכם.

זה גם אפקט הראשונות בפסיכולוגיה החברתית אומר כי מה שאנחנו רואים ראשון ישפיע על התפיסה שלנו את ההמשך, וזה טוב, כי כולנו רוצים שהילדים שלנו יאהבו ללכת לבית הספר ויותר מכך שיאהבו ללמוד, ושיתפתחו, שיאמינו בעצמם ויהיו מאושרים

יחד עם זה, הלב שלי מתמלא גם חשש: כמה זמן זה יחזיק? מתי הכיתות הצפופות יהפכו לסיר לחץ בו מורים נאבקים לשרוד, לשמור על הסדר ואת כולם בריאים ושלמים וקשה להם לראות את כולם, ולהאיר פנים כל הזמן ולכבד כל ילד ולראות את החוזקות שלו? מתי ההרגל של ללמד ו"להספיק" חומר יחזור לשלוט בכיתה וכל הכוונות הטובות של חינוך אחר, למידה פעילה, מיקוד בכישורים ושאר דברים חשובים יתפוגג אל אוויר המשך השנה?

יש משפט האומר שהבטחות של תחילת שנה הם הדבר הזה ששוכחים אחרי שבועיים, האם זה יקרה גם כאן? ואיך עונים על כל הצרכים הכה חשובים לילדים במציאות מאתגרת של חוסר ודאות וממשיכים לקדם את החינוך?

המהפך שעברנו בחודשים האחרונים, מאז פרוץ הקורונה, היה נראה כמו נקודת פתיחה לריסטרט חינוכי (ובעוד המון תחומים) אבל נראה ששוב אנחנו שוקעים ביום יום הטובעני של אמצעים טכנולוגיים חדשניים, ארגון הקפסולות, מסכות, בידוד, 2 מטר, רמזור ועוד מונחים של התקופה האחרונה.

בתוך כל ים האתגרים הזה חשוב לא לשכוח את המימדים הרגשיים והחברתיים. של הילדים בכלל ושל התקופה בפרט. הילדים שמגיעים לשערים היום, עם ההורים (או כבר לבד), הנרגשים (או שכבר לא יכולים לחכות לרגע), עם הבלונים (לכיתה א') או לא, הם ילדים אחרים מהילדים שהגיעו לבית הספר כל ראשון בספטמבר אחר. רבים מהם חרדים מהקורונה, לעצמם או לקרוביהם.

אחרים במצוקה בגלל מצב כלכלי קשה של ההורים שמקרין על התנהלותם בבית. רבים מהם שהו זמן רב עם ההורים בתקופה האחרונה (גם אם בית הספר חזר לפעילות חלקית או יותר מכך) וקשה להם להפרד, או שהיה להם קשה להיות בבית והם מצפים שבית הספר יספק להם מקום שקט ובטוח.

הם למדו חלק גדול מזמנם בזום, אפילו אם הם מגיעים מהגן, חוויה שלא מתאימה לכולם (יותר נכון לרבים, ובמיוחד לצעירים). חלקם אבדו הרגלי למידה, או את הביטחון בלמידה, או את אהבת הלמידה. אחרים, שאוהבים את האנונימיות המתלווה ללמידה מרחוק, חוששים אולי דווקא מהחזרה. ילדים רבים לא שיחקו עם חברים או ירדו למטה זה זמן, והחזרה לחיים החברתיים ולנורמות ההתנהגות קשים להם.

ומה עם אלה שמגיעים לשערי בית הספר היום ויודעים שהם יגיעו רק ליום או יומיים בשבוע? ההנחה במקרים רבים, של קובעי המדיניות, היא שהם גדולים ויסתדרו לבד. אבל עד כמה זה נכון? חשוב לקחת בחשבון שקשה ליצור שגרה בדרך הזו. ושחיי החברה הם לא רגילים וטבעיים. כיצד הם מנהלים את יומם וחייהם בבית, כשההורים סביר להניח בעבודה, וכיצד, אם בכלל מציבים גבולות? ההשלכות של זה הן לא רק בבית מבולגן או אכילה לא בריאה, הן יכולות להיות ארוכות טווח. אפילו דברים פשוטים כמו בטיחות, לילדים בכיתות היותר גבוהות של בית הספר היסודי.

האתגר העיקרי שלנו הוא זה הרגשי והחברתי. כי בינינו, ידע ניתן היום להשיג בצורות שונות וזמינות, וחבל להלחץ ולהלחיץ לגביו. חשוב שהמערכת, וההורים, וקובעי המדיניות יפנימו שהחומר הוא לא הסיפור של התקופה. חשוב לא להלחיץ מורים ומערכות, כולל אנחנו ההורים. השאיפה של כולנו צריכה להיות שכל ילד יוכל להתפתח, להרגיש ילד בטוח ומוערך, מסוגל וסקרן, מקבל ומקובל.

הלמידה תגיע משם ותהיה למידה אמיתית ועמוקה. ישלים את השאר. לשם כך צריך לעסוק קודם כל ברגשות של התלמידים ולאפשר להם פניות ללמידה. לטפח תקשורת, גם מרחוק. יש דרכים לעשות זאת גם בזום. אבל צריך לזכור שהזום הוא רק הכלי וחשוב לחשוב קודם מה אנחנו רוצים שהוא יפתח.

כולם מדברים היום על יכולות המחר, והחשיבות של יכולות אישיות כמו אחריות על הלמידה, סקרנות ויכולת למידה עצמאית, חשיבה ביקורתית ויצירתית, גמישות, אמפתיה, תקשורת ועבודת צוות. דוחות על גבי דוחות בארץ ובעולם עוסקים בזה, קבוצות חשיבה ופאנלים וסדנאות (בזום, אלא מה?) ויש כבר הסכמה די נרחבת את זה. אבל מי יש זמן ומשאבים לעשות את זה בשוטף? והאם אנחנו יודעים לעשות את זה באמת?

הראשון בספטמבר הוא זמן להתחלות. אפשר להתחיל בלשלב ידיים, הורים ואנשי חינוך, לא רק ביום הפתיחה אלא כל השנה, לתמוך ולפרגן, לשוחח ולחשוב יחד. משני הכיוונים. כולנו לאותה מטרה ובאותה סירה וכולנו מהווים רצף בהתפתחות של ילדם.

לחשוב על הלמה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים כשאנחנו מחנכים, לחיות את זה ביום יום, להוות מודל, לדבר את זה בכל אינטראקציה עם תלמידים, את המקום שאנחנו נותנים ליכולות במקום לחומר ולציונים.

לאפשר לתלמידים ולמורים ולהורים לצאת מאזור הנוחות, לקחת סיכונים ולא לחשוש מחוסר הצלחה כי היא חלק בלתי נפרד מהלמידה. לראות ולהדגיש את החוזקות ולא את החולשות, לדבר בכבוד ולאמין בילדים ולהמנע מפגיעה. וכן, בימינו עדיין אפשר לשמוע ילדים ששומעים, ממקורות שונים שלא יצא מהם כלום.

מחקרים מראים שהפגיעה היא לטווח ארוך, גם לבגרות אז קחו את זה ברצינות. ואולי זה מוגזם בשנה הזו אבל אולי אפשר לנסות ולהתאים, לפחות קצת, את תכנית הלימודים כדי שתתאים לעולם המשתנה, שהקורונה מדגימה אותו באופן כל כך פלסטי.

הלוואי שכל יום בחיי כל תלמיד יראו מלאי הבטחות וכוונות טובות כמו היום הראשון החגיגי הזה, שכולנו נשלב ידיים ונשכיל להתמודד יחד ולהפוך את התקופה להזדמנות באמת ולא רק בסיסמאות.

דר' ניבה דולב, ראש המחלקה לחינוך וקהילה האקדמית כנרת