כוחה של אמירה

בפרשה שלנו לומדים איך אמירה קטנה הופכת מעשה פשוט לדבר קדוש.

הרב יהונתן אורן , י"ד באלול תש"פ

הרב יהונתן אורן
הרב יהונתן אורן
עצמי

פרשת כי תבוא פותחת בשתי מצוות ייחודיות, שתי מצוות בהן נצטווינו "לומר". המצווה הראשונה זו מצוות הביכורים והמצווה השנייה היא מצוות ווידוי מעשר.

במצוות הביכורים החקלאי מביא את פרותיו לבית המקדש, אך לא יסיים את מצוותו אלא אם 'אמר' את 'מקרא הביכורים': "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח יהוה אלהיך. וענית ואמרת לפני יהוה אלהיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב".

סמוכה למצוות ביכורים, נמצאת מצוות ווידוי מעשר. גם כאן ה'אמירה' מהווה מרכיב משמעותי: " כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו ואמרת לפני יהוה אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי".

מהו הצורך המיוחד ב'אמירה' ומה בכלל כוחה של אמירה? מדוע דווקא כאן לקראת סוף ספר דברים אנו עוסקים באמירה?

תשובה לכך ניתן להשיב אולי מהפסוקים החותמים פרשיות אלו: היום הזה יהוה אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך את יהוה האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו. ויהוה האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו. ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיתך עם קדש ליהוה אלהיך כאשר דבר

ההקדשה והבחירה ההדדית המיוחדת בין ישראל לקב"ה נקראת בפסוקים אלו 'האמרה' גם כאן משתמש הכתוב בשורש א.מ.ר. רש"י במקום מסביר שאין לביטויים הללו עד מוכיח במקרא. לא מצאנו שהשתמשה התורה בשורש אמר לציון ההקדשה והבחירה. והמפרשים השונים נתנו טעמים והסברים לביטוי 'האמרת'.

שלוש הפעמים הצמודות בהן עוסקים ב'אמירה' בביכורים בווידוי מעשר ובחידוש הבחירה מביא אותנו להבין שאין אלו אמירות סתמיות ומקומם אינו מקרי. המלבי"ם מבאר שלשון 'האמרת' ו'האמירך' מתקשר ל'מאמר' שנעשה ביבמה: "ויש לומר שהוא לשון מאמר הנזכר בלשון המשנה ביבמה ועשה בה מאמר שפירושו שקדשה. ונקרא בשם קידושין כשאר קדושי אשה מפני שהיא כבר זקוקה לו. כן בזה העניין כי במעמד הר סיני כבר קבלו בני ישראל על עצמם עול מלכותו יתברך וה' הבטיחם אז שיהיו לו לעם סגולה ועתה חידש ברית עמהם"

איש המקיים מצוות ייבום באשת אחיו שנפטר, לוקח אותה לאישה, אינו צריך לקדש אותה גם במילות הקידושין "הרי את מקודשת", הוא מחויב לה וקשור אליה מרגע שאחיו נפטר. הקשר הוא חזק עד כדי שהיא זקוקה לחליצה כדי לנתק קשר זה. אם בכל זאת בחר גם לקדש אותה קוראים חז"ל לקידושין אלו 'מאמר'. מסביר המלבי"ם שגם כאן עם ישראל כבר קשור קשר של ברית לקב"ה מהר סיני, חידוש הקשר עכשיו אינו כריתת ברית חדשה אלא כ'מאמר' ליבמה, חידוש וחיזוק הקשר.

הצורך להוסיף מילים לחידוש והעמקת מצב נתון יש ערך רב. המילים החשובות הנאמרות ב'מקרא ביכורים' הופכות מעשה פשוט של הבאת פירות ראשונים בסל למקדש, למעשה של הכרת הטוב לה' על הארץ ועל פירותיה. וידוי המעשר בו מחויב אדם פעם בכמה שנים אדם לוודא שאין לו בביתו מעשרות, מקבל משמעות עליונה כאשר האדם גם אומר "בערתי הקדש מן הבית". האדם מבין שתרומות ומעשרות אינם חובת תשלומים כלכלית למען סדר חברתי טוב, אלא פירות של קודש שאינם כלל שלו אלא שייכים בציווי א-להי לכהן ללוי ולעני. את שתי ה'אמירות' הללו אומר האדם 'לפני ה' א-להיך' . העמידה והאמירה לפני ה' נותנות תוקף גבוה ומשמעותי למעשים.

באותו האופן יש להבין גם את הפסוקים הבאים: "את יהוה האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו ויהוה האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו". עד ערב הכניסה לארץ ישראל היו עם ישראל נדים ונעים במדבר ומצווים בצווי א-להי לבצע פעולות גשמיות רבות. עם הכניסה לארץ תחול גם חובת ה'אמירה' על ישראל. אמירה שתתן את המשמעות הגבוהה לכל מצווה.

'אמירות' שיכולות לתת משמעות משום שבאות מתוך השקפה שלמה של עם היושב בארצו ומתבוננן על מצבו בהוה מתוך מבט עברי וגם עתידי. לא עוד עם נווד החי את הרגע אלא עם יציב במעשיו ובהשקפותיו ומתוך כך יכול לבקש בסיום מקרא ביכורים: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש".

הרב יהונתן אורן הוא ראש המדרשה בקמפוס טל במרכז האקדמי לב