שלוש בעיות ערכיות מאחורי פסיקת בג"ץ מצפה כרמים

השלמת עוון האמורי בתרגום לדורנו הינו הבשלת ההכרה שיש לנו זכות על הארץ ושדווקא על ידה תבוא ברכה לכולם.

הרב יהודה מלמד , ט"ו באלול תש"פ

הרב יהודה מלמד
הרב יהודה מלמד
צילום: ישיבת רמת גן

אינני משפטן אלא משתדל לעסוק בתורה בערכים ובחינוך. הרבה מאיתנו מרגישים את תחושת העוול שבפסיקת בג"ץ, לקחת מתיישבים ששינו את מקומם לפי הוראת נציגי המדינה והחוק ושוב עוקרים אותם.

נראה לי שחשוב לדבר גם על הערכים, דהיינו על הכשלים הערכיים שעומדים מאחורי הפסיקה הזו והדומות לה. אצביע על שלוש שתיים פשוטות ואחת עיקרית עמוקה יותר.

א. הנחת יסוד אחת, שהמציאות שלנו בלב ארץ ישראל ביש"ע היא בבחינת כיבוש, ועלינו מוטל להתנהג שם ככובשים זמניים ולהשתמש בפיקדון באופן זמני רק לצורכי ביטחון עד בוא היום, כאשר החובה העיקרית היא להגן על "התושבים המוגנים" [כלשון הפסק הזה והרבה כמוהו] דהיינו הערבים המקומיים.

וזה בהתעלם מהתנ"ך ומחלום הדורות לשוב אל ארץ יהודה וארץ בנימין, ובהתעלם ממעשים ברורים של הרשות המבצעת שלפחות רואה את המקום כשנוי במחלוקת. לכן למשל, הבג"ץ בזמנו הזיז את הגדר שבנה שרון, מתוך טענה שרק שיקולים ביטחוניים יכולים להשפיע על מיקומה ולא שיקולים של תפיסת שטח.

ב. הנחת יסוד נוספת שמתבטאת בהרבה פסיקות של בג"ץ, שאין לעם היהודי כעם ערך של ישות קיומית שראוי שהחוק והמשפט כאן ייתן לה גיבוי, אלא יש כאן בעיקר הרבה פרטים הרבה אנשים שיש להם זכויות ובזה כמובן כולם שווים.

לכן חוק הלאום וחוק ההסדרה הם מחוץ למסגרת הערכית שהם מצויים בה. לכן בבג"ץ שדן באפשרות של איחוד משפחות שהייתה גורמת ללא יהודים רבים להיכנס לתחומי המדינה, השתמשו רק בנימוקים ביטחוניים ולא בנימוקים של שמירת הרוב היהודי. לכן גם השחיקה המתמשכת בדיני הנישואים כדת משה וישראל, ולכן ההתנגדות להקים ישובים יהודיים בארץ – בג"ץ קציר. ועוד, ועוד.

ג. הנחת יסוד נוספת עמוקה יותר, שככל שנהיה פחות אנחנו, דהיינו פחות יהודים פחות לאומיים ובהקשרים אחרים אם נהיה פחות אנשים פחות גברים, ופחות נשים כך נהיה יותר מוסריים. הם חשים סתירה עמוקה בין נאמנות למסורת נאמנות לזהות והרצון לשמר אותה, לבין המוסר.

לכל היותר יכולה הזהות היהודית להיות קיימת כזהות וולונטרית כמו חברות במועדון, אבל לתת לה משקל חוקי להעדיף אותה בשעת הצורך על ערכים אחרים, זה לדעתם ממש מנוגד למוסר. באותה מידה הם מרגישים סתירה בין פטריוטיות לבין המוסר. עמדה כזו היא ישנה מאד. כבר מזמן עלתה הטענה שכדי להיות מוסריים צריך לתת את הלחי שניה לאויב. כשמבינים את הרקע הזה אפשר להבין למה כל כך קשה להם לאשר הריסת בתים למחבלים.

התורה למדה אותנו אחרת. יש לנו זכות על ארץ ישראל יש לעם ישראל זכות וחובה לשמר את קיומו המיוחד. כל זה לא נגד המוסר, אדרבא "ואעשך לגוי גדול", הולך ביחד עם "ונברכו בך כל משפחות האדמה". דווקא היהודי המאמין והקשור לשורשים שלו ולארצו, יכול בסופו של דבר לעורר כבוד בקרב השכנים והמיעוטים, עד כדי שיבינו שכדאי להם לחיות בשכנות או בשותפות של כבוד עם החלום היהודי המיוחד. כך יזכו גם הם בשגשוג שיש כאן הן במובן בכלכלי, ויותר מכך במובנים דתיים ורוחניים שאינם זרים להם. אם כן דווקא חיזוק הקיום הפרטי והכללי יאפשר לנו להיות יותר מוסריים.

הרב אורי שרקי דרש יפה על הפסוק ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע... ובחרת בחיים. שאל הרב שרקי מה ההתלבטות? האם עולה על הדעת לבחור במוות? וענה אכן כן. יש דתות שסוברות שהדרך להגיע אל הנשגב ואל המוסרי היא על ידי מיעוט או ביטול הקיום – דרך המוות, והתורה אומרת לעומת זה ובחרת בחיים.

על הגישה הזו, או על דומה לה אמר הרב קוק, רעיונות כאלה יכולים להמית עם חי וכל שכן שאינם יכולים להחיות עם מת. אכן עם כל הצער על כך, אין להקל ראש באתגר המוסרי שיש כאן, שעם כל העוולות והנזקים שאנו מרגישים מסביב, יש פה סוגיא מוסרית שמטרידה רבים מאחינו כאן ומעבר לים. וכבר אמרה התורה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה, כלומר לפעמים המכשול המוסרי מעכב את כיבוש הארץ לא פחות ממכשולים מעשיים. השלמת עוון האמורי בתרגום לדורנו, הינו הבשלת ההכרה שיש לנו זכות על הארץ ושדווקא על ידה תבוא ברכה לכולם.

תפילה גדולה עולה בלב שנזכה לבחור בחיים - בדרך שמבינה שדווקא חיזוק החיים והקיום של עם ישראל היא תביא טוב וברכה לעולם. זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבינו בספר החיים למענך אלוקים חיים.