ד״ר עדו ליברמן
ד״ר עדו ליברמןצילום: צילום: האקדמית גליל מערבי

שבוע אחרי פרסום הטור של הרב שמואל אליהו בנושא דתל"שיות בציבור הדתי-לאומי, הגיע הזמן לדבר על הנושא לעומק וללא הטיות.

פעם נוספת המגזר התוסס שלנו רועש וגועש ממאמר של רב חשוב שהופיע באחד מעלוני השבת. המאמר מתאר בצבעים קודרים ובנתונים מזעזעים כיצד הציבור הדתי-לאומי נכשל כשלון חרוץ בהעברת המקל האמוני הבין-דורי. לא זו בלבד, אלא שהמאמר מכתיר את הציבור הדתי כאחראי לשימורה של החילוניות בישראל. לא פחות. 

סוגיית הדתל"שיות והיקפה מסעירים, בדין ובצדק, את המגזר הדתי כבר שנים ארוכות. הרצון הקיים בכל חברה ערכית בעלת מסורת, תרבות, ודרך חיים מובחנת וייחודית לחנך ולדאוג להמשך שרשרת הדורות אינו רק טבעי, אלא אף מהווה סוגיית יסוד חברתית המהווה חריץ ההצצה לתהליכים רבים בה.

לאור חשיבות זו, הקדישו בשנים האחרונות מס' חוקרים, ביניהם אני, מאמצים לבדיקת התופעה מהיבטים שונים וממצאיהם היוו בסיס לדיונים אקדמיים וחינוכיים בפורומים פנימיים כאלה ואחרים.

אולם, בשנים האחרונות הפכה סוגיה זו לשדה קרב במאבק על פניה של הציונות הדתית. ארגונים, אנשי ציבור, רבנים ופוליטיקאים הפכו סוגיה חשובה ורגישה זו למאבק בו המציאות האמיתית היא הדבר הפחות חשוב. וכשזה המצב, קשה מאוד להשמיע קול ברור וצלול הרואה את המציאות כפי שהיא ולא מגזים או מפחית ממנה באופן מכוון. קול שכואב באמת את התופעה, לא משנה מה היקפה ולא מנסה להאשים אלא לסייע לבירור האמת.

למרות שקשה לעסוק בנושא הלא פשוט הזה, אסור לברוח או להתחבא וצריך לברר אותו לעומק, אז אתחיל. ראשית אומר את המובן מאליו, לפחות מבחינתי, תופעה זו כואבת וקשה גם ברמה האישית של כל ילד ומשפחה וגם במובן הרחב הציבורי-לאומי. ברור לכל בר בי רב שיש לעסוק בה הן מבחינת מחקר רחב היקף והן מבחינה חינוכית-תורנית ולעשות כל אשר לאל ידינו כדי לצמצמה.

אחרי שאמרנו את האמירה הכל-כך ברורה חייבים גם לומר שכדי להגיע למסקנה זו די לנו בעובדות האמיתיות ואין צורך להגזים בהם, כפי שנעשה במאמר האחרון שפרסם הרב שמואל אליהו בשבת האחרונה בשם קבוצת רבנים מהאגף התורני של הציונות הדתית.

כסוציולוג החוקר את החברה הציונית-דתית למעלה מעשרים שנים וכמומחה למחקר חברתי, אני קובע כי הנתונים והמחקרים בהם השתמש הרב אליהו כבסיס לממצאיו הינם ממצאים בעייתיים ביותר, מוגזמים בכוונה ובוודאי לא יכולים לשמש כבסיס למסקנות שהוא מנסה להפיק מהם. אין זה המקום להרחיב, ואני גם לא רוצה לשעמם, אבל בעיות מתודולוגיות רבות עומדות בבסיס הממצאים אשר משמשים אותו לאמירה המקוממת והבלתי מבוססת כי הציונות הדתית משמשת כבסיס לשימור החילוניות בישראל - קביעה המחייבת זהירות יתרה והיסוס קל באמירתה.

אזכיר בקצרה דברים שאולי חלקכם למדתם באוניברסיטה – הגדרת אוכלוסייה, שיטת דגימה, שיטת מדידה, דרך ניתוח, תהליך מחקרי ועוד. איני טוען כי החוקרים אשר עשו מחקרים בתחום שגו, אך השימוש שעשה הרב אליהו בממצאים לא תואם את המחקר - בערך כמו ללכת עם חליפת שבת לאימון ספורט. כלומר, הבעיה אינה במחקרים עליהם מתבסס הרב אליהו אלא בדרך השימוש בהם, אלא אם אתה עושה בהם שימוש לשם אג'נדה בלבד.

הטענה המופרכת ביותר במאמרו של הרב אליהו היא זו המתנוססת בכותרת המאמר "כך החברה הציונית דתית משמרת את החילוניות בחברה הישראלית". עצם המחשבה על טיעון זה הוא מוזר בלשון המעטה, בעיקר בגלל שגם אם האחוז הנטען של יותר מ-40% חילון במסגרת החמ"ד, גם אז אין בכך כדי לשנות באופן דרמטי את אחוז הציבור החילוני בחברה הישראלית.

הציבור הציוני דתי מהווה אחוז קטן יחסית בכלל הציבור הישראלי, יתר על כן, חישובים פשוטים של הפרשי הפיריון בין הציבור החילוני והציו"ד תוך שכלול משקלם של ציבורים מסוימים החרדים, הערבים והעליה הרוסית אשר נטמעה ברובה במערכת החינוך החילונית, מונעים את הגידול במערכת החינוך הדתי לבוא לידי ביטוי, היו מגלים את האמת. אבל כמו שאמרנו, כשיש אג'נדה...
אם כבר שאלתם, ממחקר מקצועי ואמין שערכתי אחוז החילון "הקשה" (בוגרים שגדלו בבית דתי וכיום הם חילונים) מתוך בוגרי החמ"ד הוא קצת למעלה מ 14% והחילון הכולל (מגדירים את עצמם כ"לא דתיים") הוא קצת למעלה מ 20% אשר מתפלגים באופן שונה בסוגי מוסדות, מגדר וגיל.

ולסיום, דבר אחרון חביב וחשוב מאוד: היות והמאמר תוקף באופן בלתי משתמע את מערכת החמ"ד, האחראית "לפיגוע הלאומי" כפי שמגדיר הרב אליהו במאמר, איני יכול שלא לומר כי כל עיסוק בנושא מחייב ראשית הכרת הטוב והערכה רבה לאלפי אנשי החינוך שעובדים במערכת החמ"ד ועושים את עבודתם בתנאים חברתיים לא פשוטים. הם מביאים לחינוך דתי ואמוני בדרך נפלאה של אמונה, מוטיבציה, התמקצעות אין קץ, חיבור לתלמידים המגוונים ולהוריהם ובהשקעה רבה בכל תלמיד.

להאשים אותם, בעיקר אותם, בתופעה זו זוהי לא רק התעלמות מן המציאות הרחבה אלא בעיקר פגיעה ציבורית עמוקה. ביקורת בונה רצויה בהחלט, ביקורת לשם ביקורת עדיף שלא.

דר' עדו ליברמן הוא מרצה בחוג לסוציולוגיה באקדמית גליל מערבי ומנהל מדעי של מכון מסקר