בואו נסכים על דבר פשוט: קשה לנו לחשוב על הכשלונות שלנו. אינני מתכוון רק לעובדה שאנחנו מתחמקים מהודאה בחולשה מול אחרים אלא שמאתגר אותנו מאוד לעמוד מול עצמנו ולהודות בבעיות שלנו.
הרבה יותר קל לחשוב על עצמנו כטובים בסך הכל. בלב שלנו מקנן פחד מהרגע בו נראה את חולשותינו במלוא עוצמתם, כאילו שנפסיק להתקיים כאשר נגלה שאיננו טובים כפי שדמיינו.
כשאדם נפגש עם חסרונותיו ישנו רגע של חולשה בו הוא מרגיש עירום ופגיע. התדמית המוצלחת נסדקת והוא מרגיש תחושת גועל מעצמו. לכן ישנה נטיה להתחמק מהתחושות הללו על ידי הרחקת המבט ותשומת הלב מהם. באופן לא מודע אדם מתנהל כאילו אם יתעלם מהחסרון אז הוא יפסיק להתקיים.
כדי לשנות את המצב לא מספיק רק לדבר על תשובה או על תהליך שיפור אלא צריך להתאהב בחשבון נפש. מי שמתחקר את עצמו באופן קבוע מתאהב בזה עד כדי התלהבות של ממש. אחרי שאדם מרגיש את תחושת הנקיון שנוצרת לאחר התהליך, הוא מתחיל להתמכר לאירוע. הרב קוק מציב לנו רף גבוה בו אדם שמח כאשר הוא נזכר בחטא מכיוון שהוא מזהה את זה כהזדמנות לתשובה "שזכרון כל חטא יעורר בו רגש שמחה עצומה, מפני הידיעה של הזכות הגדולה שמאירה בהם על ידי קדשת התשובה" (אורות התשובה ז ז).
אז איך עושים חשבון נפש? בשלב הראשון עוסקים בפער ומגדירים את הבעיה עצמה באופן תמציתי. בשלב השני מעמיקים להבין את הסיבות לבעיה. בשלב השלישי מגדירים היטב איך משתפרים מכאן ולהבא. כמובן שהיכולת להגדיר את הפתרונות מבוססת על הנימוקים לפער ולכן מנסים לתת פתרון על פי כל סעיף של עומק הבעיה.
אם מאמצים את התחקיר האישי כדרך חיים מתרגלים להתקדמות אינסופית. צריך לדלג על המשוכה של ההתמודדות עם הקושי ולאחריה יש משוכה של השחיקה היומיומית, אך לאחר שאדם התגבר על האתגרים הללו חייו יהיו ערכיים ומאושרים יותר.
הכותב הוא ראש מכינת קשת יהודה