הרב שמואל אליהו
הרב שמואל אליהוצילום: ערוץ 7

כשהייתי ילד ראיתי את אבי, הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל, מזדעזע כשהיה רואה מישהו נוסע ברכב בשבת. לא היה יכול לראות מישהו מעשן בשבת.

חיפש בכל שבת דרך לעקוף כבישים שיש בהם מכוניות שנוסעות. הזעזוע הזה לא מנע ממנו לארח את האחים שלו בכל ליל סדר באהבה, למרות שכולנו ידענו כי אחרי הסדר הם חוזרים לביתם במכונית בעיצומו של חג.

כל מבין יודע שלא רק שאין סתירה בין כאב לאהבה, אלא שהאהבה היא זאת שמביאה את הכאב הגדול. אהבה לאחים ואהבה לתורה. אהבה לה' ואהבה לשבת. אהבה לכלל ישראל והבנה שחילול שבת הוא כמו שריפת אש. מתוך הכאב והאהבה היה הרב זצוק"ל נוסע מעיר לעיר וממדינה למדינה לעורר ולחזק את לבבות עם ישראל לתורה ולמצוות, מנעוריו עד אחרית ימיו. ממנו למדתי כי לראות ילדים מחללים שבת מכאיב כמו מראה ספר תורה שנשרף, והרבה יותר.

כותבים מצד הקודש

אחרי שכתבתי מה שכתבתי, ידעתי שמיד יקומו כאלה שינסו לקרר ולומר שדתל"ש זה לא באמת כל כך נורא. אחד כתב שהוא מוכן לשלם בילדים דתל"שים למען הפתיחות. אחר הטיף לי שטעות היא לראות בדתל"שים בעיה או כישלון. אחר העדיף להתעלם ולכתוב שלדעתו אין חילון, ולהפך, יש הדתה. אחרים התפלאו למה אני צועק על בעיה שידועה כבר הרבה שנים.

ציפיתי, ועודני מצפה, שכנגד כל אלו יקומו רבנים ורבניות שמחויבים לאורה של תורה ויכתבו כנגדם. וברוך ה' קמו כמה גיבורים וכתבו ושאלו האם היית מכיל את הבן שלך באותו שוויון נפש לו היה משתמש בסמים או אונס נערות שיכורות באילת. ודאי שלא וטוב שלא. אתה מבין שזאת תועבה ואסור להכיל תועבה כזאת. תבין שגם חילון לא פחות כואב ושורף את הלב.

לצערי, לא ראיתי הרבה כותבים מצד הקודש כנגד הכותבים מהצד השני. לא ראיתי הצפה שלהם בעלונים, ברשתות ובאתרי האינטרנט.

מי שכתב על הבעיה הזו בחריפות ובצעקה גדולה בעשרות מקומות היה הרב קוק.

הרב קוק היה מודע לכך שרוב הכותבים הם דווקא מהצד השני, וכתב שכל המחויבים לתורה חייבים לקחת מהם את הכלי הזה. כך הוא תכנן את ישיבת מרכז הרב: "הישיבה חייבת היא ליתן לאומה כל מה שחסר לה. וכיוון שבין כל הדברים המושכים את הלב בזמננו והפועלים הרבה על החיים, היא הספרות והשירה, מוכרחים אנחנו לראות שגם בזה המקצוע יהיה לנו (אנשים) משלנו. ולא תהיה ברית כרותה שכל בעל כישרון ספרותי, וכל משורר מפורסם, מוכרח הוא להיות כופר ופושע ישראל למפרע. את מגדל תרמית זה אנו חייבים להרוס, ולהראות לכל באי עולם את ההוד השירי והנועם הספרותי אשר יפרחו בהיותם משוקים ממקור חיי האומה הטבעיים והנאמנים, מקור מים חיים, ה'" (אגרות הראיה ח"א, עמ' קצה).

הרב קוק ידע מה כוחן הגדול של התקשורת והכתיבה. הוא חשש מאוד מפני עטם השנון של הסופרים החילונים הלועגים במאמריהם לקדושת עם ישראל והתורה. על כן הוא הפיץ כרוז בעולם התורה וקרא לכתוב כנגד כל סופרי החול: "אבל בגיבורי הרוח העומדים לנגדנו בזרוע חשופה בשרביט של אש נורא... העט כבש לו את העולם, הוא רודה במחשבות, ברגשי הלב וגם במעשים. בבטחה הוא עושה את דרכו, חיצים שנונים ומדקרות כחרב, במנוחה הוא שולח.

"היעלה על הדעת שאנו רשאים לשתוק ולא לקנות לנו את הנשק המודרני הזה? אבל זה העט איננו 'נהרא דמכיפיה מיבריך' (איננו כותב מעצמו. שבת סה ע"ב). הוא לוקח חילו מאוצר המחשבה... ואנחנו, למה לא נעשה לנו גם אנו עט? היבשו מוחותינו? חלילה!" (ע"פ אגרות הראיה ח"א, עמ' כה).

גער חיית קנה

אחת הסיבות לכך שרוב הכותבים הם משם היא שכל מי שמקל - פופולרי יותר. הכותבים שמקילים על הקורא ומונעים ממנו את הצורך לקום מהכורסה ולעשות משהו נשמעים יותר. הם יודעים שדבריהם יתקבלו אצל הקוראים שלא רוצים לטרוח. דבריהם מתפרסמים "מסיבת רפיון הדעת של רוב הקוראים, שהדעות הקלושות והשטחיות, בייחוד אם הן מקילות את ערך העול המוסרי, מתקבלות ביותר" (מאמרי הראיה, מאמר 'בעקבתא דמשיחא', עמ' 87).

אבל הסיבה האמיתית שבגללה הכותבים המקילים רבים יותר היא שכוח הכתיבה הוא הכוח הגדול ביותר של הרשעה העולמית. כך לומד הרב קוק את מזמור סח בתהילים, העוסק במלחמה נגד אויבי ה': "יָקוּם אֱלֹקִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו". בפרק הזה דוד מתפלל שה' יגער באבירי הרשעה העולמית, שנלחמים בטוב במילים מתרפסות עטופות בקישוטים נאים של כסף. "גְּעַר חַיַּת קָנֶה עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי כָסֶף בִּזַּר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ". באמצעות המילים הם מפזרים ומפלגים ומונעים את השלום העולמי.

הקנה המוזכר כאן הוא הקולמוס שבו כותבים הסופרים (פסחים קיח ע"ב). והסביר הרב קוק שכלי הכתיבה הם הנשק החזק ביותר של הרשעה העולמית. דרך הנשק הזה משנים הסופרים את אופן החשיבה של האנושות כולה. "המשתמש בכוחו הספרותי לרועץ, להמם את החברה ולבצר את מקלטי הרשעה" (אורות הקודש ח"ג, עמ' קפב). בימינו מדובר לא רק על ספרים, אלא גם על עיתונים, כלי תקשורת, כתיבת שירים, תיאטרון וקולנוע, פייסבוק וטוויטר וכן הלאה.

הרב קוק לא בוחל במילים, וכותב כי בכוח הכתיבה הרשעה מסריחה את העולם. כנגדה, כותב הרב קוק, חייבים להיכתב מאמרים שנובעים ממקור חיי הקודש. הם יטהרו את אוויר העולם מההבל המעופש (שמונה קבצים, קובץ א, פסקה תקיב, וע"ע על כך בפסקה תשע"ז).

הרב קוק יודע שזו מלחמה ארוכת טווח, ולכן הוא כותב: "על כן אנחנו חייבים להכשיר את עצמנו בכל המכשירים הדרושים לזה, עד שנוכל להתבונן, לעיין, לכתוב ולחדש ספרות גדולה וחיה מעומק נשמתה של תורה הפנימית, שתהיה גם נאה ומתקבלת מצד צורתה החיצונית כפי האפשר... וכאשר יעלה בידינו, כמה שיעלה, הוא אוצר טוב ויקר. ואם כי לא לאדם אחד ולא לדור אחד היא המלאכה הגדולה הזאת, מכל מקום אל ייפול לב כל עובד, יעשה כל אשר יוכל, ותשועת ה' תשגבהו שברבות הימים יעבדו באלה המקצועות החמודים היסודיים, והושיעו את ישראל" (מאמרי הראיה, עמ' 88).

להשתמש בכל הכלים

הרב קוק לא הכיר את הפייסבוק, הטוויטר והאינטרנט. איני יודע אם בימיו הקולנוע השפיע כמו בימינו. אבל צריכים להשתמש בכל הכלים. "אין לכחד את התועלת הגדולה שתוכל ספרות ערוכה בכל התכסיסים הזמניים (השיטות המתחדשות) לעשות בשביל בנין בית ישראל ותיקוני בדקיו (בדק הבית) אשר רבו (אגרות הראיה ח"א, עמ' רמד-רמה).

אין ספק שדבריו של הרב קוק אמורים בימינו על כל הכלים שנפתחו בפנינו - גם בעיתונות הכתובה והמקוונת, גם ברשתות החברתיות למיניהן, גם ביוטיוב וגם בפייסבוק, בכל מקום שבו אפשר להפיץ את הטוב באמצעות הכוח העצום של המילים.

עוד כותב הרב קוק כי חייבים לחזק כל כותב שיכתוב וישכלל את כישרון הכתיבה שלו. זו משימה לאומית. חייבים אנו "לחפש כמטמונים אחר כוחות רעננים נסתרים מאיתנו, ולאמץ את הכוחות הגלויים; לאמץ במות ספרותיות על ידי עיתונים וירחונים וכל מיני השפעה כאלה" (אגרות הראיה ח"ב, עמ' קלו).

על כן הוא כתב בתוכנית להקמת ישיבת מרכז הרב כי היא צריכה "להרגיל ולחנך את תלמידינו, אשר יתעתדו להיות רועי ישראל ומדריכיו, למשוך בקשת סופרים בסגנון יפה ובהיר, לבאר ולברר אמיתתה של תורה, קדושת האומה וכל דבר הנוגע לחוכמת ישראל, בשפה ברורה וברוח קדושה וטהרה... וידעו תלמידינו לעמוד בפרץ גם בעט סופר מהיר נגד כל רוח סועה וסער מהדעות הפזיזות המתנשאות בכל דור ודור לזלזל בקדושת חייה של אומתנו העומדת לעד".

בכתיבה שורש הנבואה

הכתיבה אינה רק טקטיקה במלחמה כנגד הרשעה. פיתוח הכתיבה הוא יסוד הנבואה. "כל פיתוחו של כישרון הדיבור וההסברה הספרותית, סופו להביא לידי התעודה הנבואית של הפיכת שפה ברורה לכל העמים, לקרוא כולם בשם ה'. אם כן הרינו רואים בפריחתה של הספרות גם כן הזרחת אורו של משיח בעולם. וההפרחה של פיתוח השפה מתגלה היא בכל העניינים, בחול כבקודש, בטמא כבטהור" (שמונה קבצים, קובץ א', קע"ו).

המסקנה כל כך ברורה שכבר אין צורך לסכמה. חייבים לעשות מעשה כאן ועכשיו. זו חובה שאין למעלה ממנה. חייב כל רב וחייבת כל רבנית, חייב כל מורה וכל מנהל, כל בחור ישיבה וכל בעל כישרון לפתח את הכישרון, להתגבר על הענווה הפסולה, לכתוב ולפרסם דברים שכתובים יפה וערוכים יפה - כי בכך תלויה הגאולה. שירים, סרטונים בפייסבוק, כל כלי התקשורת העולמיים. בכך תלויה הנבואה. בכך תלוי תיקון העולם.

***

(כל המקורות לקוחים מתוך מאמר של הרב משה צוריאל)

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)