ההפגנות בבלפור. למצולמים אין קשר לנאמר
ההפגנות בבלפור. למצולמים אין קשר לנאמרצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

סכנת הקורונה חשפה איום חמור עוד יותר. ישראל על סף אנרכיה שעלולה לגרום נזקים כבדים בהרבה מהמחיר הבריאותי הכבד שגובה הנגיף. אי־הציות להנחיות ולכללי הזהירות מתפתח למרי אזרחי ומגזרי שעלול להחריף ככל שהמצב יידרדר, ואיתו יוטלו גם הגבלות מחמירות יותר, שלא יכובדו על ידי הציבור.

קו אלף הנפטרים נחצה, ואין איש שם על לב. קרוב ל־4,000 מאומתים מאותרים מדי יום, והדהירה נמשכת.

חוסר אמון של הציבור בממשלה ובהוראותיה הוא תוצאה של הזיגזוגים והגחמות, הלחצים הפוליטיים והמאבקים הפנימיים בממשלה, שכמו מחלה אוטואימונית לא מפסיקה לתקוף את הבסיס שעליו היא עומדת. אך זו לא רק אחריותה של הממשלה, אלא גם של הציבור קצר הנשימה.

אי אפשר להתעלם מכך שרשימת הערים האדומות מורכבת באופן כמעט בלעדי מיישובים ערביים וחרדיים, אבל מוקד הבעיה אינו מתחיל ונגמר שם. המכנה המשותף של מצביעי המשותפת ויהדות התורה הוא המשפחות הגדולות, הרמה הסוציו־אקונומית הנמוכה והצפיפות. אך הזלזול ורמיסת כללי הזהירות שנפוצים במגזר הערבי והחרדי לא מיוחדים רק להם, אלא חוצים את כל המגזרים ושכבות האוכלוסייה בישראל, מהאירועים הנוצצים של האלפיון העליון ועד לחתונות בכפרים הערביים, מהמסיבות בברים ועד לחגיגות בחצרות החסידים. כל מגזר מביט בהפרות של רעהו ומקבל השראה. ישראל בקיץ 2020: החום כמו באבו דאבי, הקורונה כמו בשוודיה.

האירוע הציבורי ההמוני הראשון שזכה ללגיטימציה ולחיבוק מהמיינסטרים הציבורי והתקשורתי היה ההפגנות נגד ראש הממשלה בבלפור. היעדרם של נתונים על ההדבקה במחאות אינו הוכחה לכך שאינה קיימת. להפך. מי שנדבק בכיכר בדרך כלל אינו מכיר את מי שחלף לידו, ולכן לעולם לא ידע אם נדבק בהפגנה, באוטובוס או בקניון. בהדבקה תוך־ביתית או במקום העבודה קל הרבה יותר להתחקות אחר שרשרת ההדבקה כי יש מעקב לאורך זמן, ויודעים מי מהחברים או הקרובים נדבק גם כן.

אבל גם אם הטענה נכונה, ובאופן מסתורי הנגיף יודע להבחין בין נתזי רוק של מפגינים זועמים ובין כאלו של בליינים שחוגגים בהופעה או בחתונה (בשטח פתוח), הנזק התודעתי כבר נעשה: בהיעדר מראית עין של שוויון, כל מגזר מסרב להיות הפראייר שיוותר על מה שקדוש לו. כאילו החולים והנפטרים לא מגיעים מאותם קהלים בדיוק. מאיתנו.

ייתכן שההיסטריה מוגזמת, שסגר אינו יעיל ושחסינות העדר בפתח. האוויר מלא בתיאוריות ובמומחים מטעם עצמם, וגם לקורא הנבון יהיה קשה להכריע בין שלל הגישות, המחקרים וההסברים. משבר הקורונה הוא ניסוי אנושי, חברתי, רפואי וכלכלי עולמי. את תוצאותיו נוכל לשפוט רק בטווח של שנים, אבל את ההתנהגות היומיומית שלנו, ההקרבה, האחריות האישית והנכונות לוותר על הנוחות שבשגרה אפשר לשפוט כבר כעת. מרגע שהממשלה מינתה פרויקטור והחליטה על אסטרטגיה מסוימת, היא צריכה להתמיד בה באופן ענייני ושוויוני, והציבור צריך לעשות את חלקו. כשאיש הישר בעיניו יעשה, ייתכן שזה רק סימפטום של "אין מלך בישראל".

הפריץ או השתדלן

ביום שישי האחרון התייצב בביתו של חבר הכנסת משה גפני אורח לא רגיל: יענקי קניבסקי, נכדו ויד ימינו של המנהיג הליטאי הרב חיים קניבסקי, ובידו מכתב ברכה בחתימת ידו של הסב לרגל שחרורו של יו"ר דגל התורה מבית החולים. התמונה שהופצה לעיתונאים מהמפגש בסלון ביתו של גפני הייתה התיעוד הראשון של יו"ר ועדת הכספים אחרי שבועיים וחצי של אשפוז, שני צנתורים ושמועות עקשניות על אירוע רפואי קשה. בתיעוד הזה היה כדי לספק צפירת הרגעה כפולה - גם על שלומו של גפני, אבל גם על מצבו של הרב קניבסקי עצמו, שסרטון שלו חותם על מכתב הברכה וגם מוסיף שתי מילים אישיות בכתב יד הופץ בצידו.

במשך חודשים ארוכים, מעט אחרי פרוץ הקורונה, מנהיג הציבור הליטאי לא נראה או נשמע בציבור. תמונות הסטילס המוקפדות שהופצו מביתו כדי לאותת שהוא מתפקד, רק הגבירו את החשדנות. פוליטיקאי חרדי בכיר שהיה מבאי הבית הקבועים הציף לאחרונה שאלות נוקבות לגבי הנעשה בבית ברחוב רשב"ם, שדלתותיו ננעלו בפניו לפתע.

ההוראה שיצאה בשבוע שעבר מביתו של הרב, "שר התורה", להפסיק את הבדיקות בישיבות (שתלמידיהן ישובו הביתה רק לאחר יום הכיפורים) כדי למנוע בידודים נרחבים וביטול תורה, לא הייתה מגובה במכתב חתום או בסרטון וידאו כמו אלו שפורסמו עד תחילת המגפה, והגיעה באופן מחשיד זמן קצר אחרי שאחד ממקורביו של הרב אדלשטיין - מנהיג החצר הליטאית המתחרה - מונה לתפקיד מפתח במטה הקורונה של המגזר החרדי.

לצד התפילה לבריאות שלמה ואריכות ימים לכולם, אי אפשר שלא לשים לב למשבר המנהיגות החריף.

חולשת הרבנים, הפיזית והציבורית, מתורגמת לבלבול אצל הנציגים הפוליטיים, שעדיין לא החליטו האם הם הפריץ או השתדלן. מהתבטאויות דרעי וליצמן קשה לדעת האם אלו שרים בכירים האוחזים בהגה השלטון, או עסקנים שמלקטים פירורים עבור הסקטור שלהם.

ייתכן שהציבור החרדי אינו אשם בנתוני ההדבקה הגבוהים, אבל זעקות השבר על האפליה אינן תחליף לקבלת אחריות אישית ומגזרית. מניעת הסגר על הערים האדומות אולי תתגמל אותם בטווח הקצר בקהל שלהם, אבל תקבֵּע בטווח הארוך את הנרטיב (השגוי) שלפיו החשש של נתניהו מהטלת סגר על הערים החרדיות, יגרום לבסוף לסגר כללי במדינה. לפי גורמי מקצוע, סגר כזה הוא בלתי נמנע. ההכרזה עליו מתעכבת גם בגלל שהמערך האפידמיולוגי שאמור למנוע את עליית התחלואה לאחר הסגר עדיין אינו מתפקד כנדרש, וגם בשל החשש שהציבור עדיין לא בשל לקבל הכרעה כזאת. אם כבר, הכניעה ללחץ החרדים רק הקטינה את הסיכוי לסגר כזה, בכך שהעניקה לציבור הלא ממושמע ממילא סיבה נוספת להמשיך לצפצף.

הטובים לתסריטאות

רבים ערכו השבוע את ההשוואה המתבקשת בין עלילת הסדרה 'מנאייכ' (ששודרה ב'כאן 11') ובין החשיפה של עמית סגל בחדשות 12 על האופן שבו טייחה הפרקליטות חשדות לניגוד עניינים נגד אחד החוקרים שהיה מעורב בתיקי משפחת נתניהו, וגם הסתירה את האמת בפרשת אום אל־חיראן כדי לא להביך את מפכ"ל המשטרה דאז רוני אלשיך.

שבוע בלבד מפריד בין שידורו של פרק הסיום של הסדרה ובין שידור התחקיר, אך קווי העלילה דומים באופן מבהיל. בשני המקרים (זהירות ספוילר) ראשי הפרקליטות קוברים חקירה של מח״ש כדי להגן על המערכת שבראשה הם עומדים.

הסדרה המצוינת הזאת הצליחה מאוד, לא רק בגלל המשחק המעולה של שלום אסייג ועמוס תמם, הבימוי או התסריט החד. היה בה משהו מבריק ואחר בגלל נקודת המבט הפוליטית של היוצר רועי עידן: כותב ימני נדיר יחסית בנוף של התעשייה הישראלית. עידן מרבה להביע את דעותיו בטוויטר, ובהזדמנויות שונות גם בתוכניות אקטואליה שבהן הוא משתתף: ימני, לא ביביסט, עם תפיסות עולם כלכליות ליברליות ועיסוק נרחב בקלקולי מערכת המשפט ואכיפת החוק. בסדרה הוא לקח את תפיסת עולמו ותרגם אותה מציוצים מושחזים לתסריט מדויק.

מי שצפה בגיבורי 'מנאייכ' לא יתקשה לדמיין את הבעות הפנים של הפרקליטים הבכירים בשעת הטיוח, את יחסי הכוחות בין המערכות, את הרמיזות והתככים והיחסים האישיים במסדרונות בין גיבורי הסיפור של סגל: ראשי מח״ש, בכירי המשטרה, פרקליט המדינה. במובן הזה, הדמיון בין 'מנאייכ' למציאות (למרות הכיתוב בפתח כל פרק על כך שהקשר למציאות מקרי בהחלט, יש דמיון רב לפרשת רות דוד, האחים פריניאן ועוד) הוא לא רק צירוף מקרים משעשע או קריאת מציאות חדה של הכותב, אלא כלי שעוזר לסיפור מורכב ומרובה פרטים להתקבל גם בקרב הצופים והעוקבים הצעירים.

דווקא העיסוק בפרשה דמיונית כביכול, מאפשר לצופים להבין את צדדיה האפלים של המערכת, עם מרחק ביטחון מהשדה המעייף של כן ביבי לא ביבי.

שנים אחרי שקריאת "הטובים לתקשורת" הדהדה היטב בציונות הדתית, וגם אחרי המאמץ המרוכז לגוון את האליטה המשפטית בישראל, שווה לזכור ששדה היצירה חשוב ומשפיע לא פחות. היחס בימין, בעיקר באגפיו הדתיים, לאומנות ולאומנים הוא לעיתים קצת מזלזל, כאילו מדובר ב'עסק של שמאלנים' או במותרות, ולא ככלי ראשון במעלה להשתתפות בשיח התקופתי. דווקא יצירה שמגיעה מנקודת מבט אחרת תהיה טובה ומעוררת מחשבה יותר מאשר תוצריו של עדר שמתגורר באותו מקום ומחזיק באותן דעות, אבל גם - אם תהיה חופשית באמת ולא מגויסת־תעמולתית - משפיעה יותר. לפעמים בינג' קליל של סדרת מתח בנטפליקס חודר עמוק יותר מאלף סקופים ופרשנויות של דקה וחצי בפתיחת המהדורה המרכזית.

לתגובות: [email protected]