מה כואב לכם?!

הרב יהושע שפירא מתייחס לשיח על תופעת הנשירה ומסביר מדוע יש להכיר את הנתונים וכיצד אפשר לעסוק בנושא בצורה נכונה

הרב יהושע שפירא , כ"א באלול תש"פ

הרב יהושע שפירא
הרב יהושע שפירא
צילום: יח"צ

לפני שבועיים פרסם הרב שמואל אליהו מאמר שקרא להתעוררות ציבורית בנוגע למצב החילון בחברה הדתית.

הרב שמואל ציטט נתונים ממחקר מסכם שערך דרור יהב והראה שעל פי מחקר הלמ"ס, בחברה הדתית-לאומית ישנם למעלה מארבעים אחוזי היחלשות וירידה מהדת.

בשבועות שחלפו מאז התפרסמו תגובות רבות בעד ונגד. לפני שנרד לפרטי הטענות בהקשר לרמת האמינות של הנתונים, אבקש ללבן את החידוש הגדול שבדברים, כמו גם את המגמה שבעיניי אנו אמורים להסיק מהם.

רבות מהתגובות הזכירו בצדק אפיון מרכזי בתפיסת העולם הדתית לאומית, שאינה בורחת מן המציאות, ומשתדלת לראות את המעלות הטובות שבכל דרך. אלא שכמו בכל עין, גם כאן ישנה 'נקודה עיוורת'. לא רק עיוורת אלא טורדנית, מעצבנת ואת חלקנו אף 'מוציאה מהדעת'. 

הנקודה הכואבת ביותר

החידוש המרכזי נוגע בדיוק בנקודה הכואבת הזו: ההשוואה מול ההצלחה החרדית. על פי נתונים רב-שנתיים של הלמ"ס, החינוך החרדי מצליח בממוצע בערך פי שש מאתנו. כלומר, על כל נושר שמגדיר עצמו פחות מדתי (כלומר, מסורתי או חילוני) בציבור החרדי, ישנם שישה כאלו בציבור הדתי.

אנחנו מוכנים ללמוד ממגוון עצום של תרבויות, אך מתקשים מאוד להיפתח לאחינו החרדים. אם היינו רואים שבבית הספר של ילדינו יש 40% נכשלים במתמטיקה ובבית הספר השכן רק 8-7%, האם לא היינו עושים הכל כדי ללמוד מהם מה אפשר לעשות? האם לא היינו מגיעים למסקנה שאולי ניתן וצריך לשנות משהו בבית הספר שלנו כדי להגיע להישגים דומים? וגם אם תרבותם שונה מאוד, היינו מזקקים את החלק שאינו סותר את אמונותינו ומנסים בכל כוחנו להתאימו לתלמידינו.

מדוע לא ללמוד ממי שמצליח?

וכאן מקום כאבנו הגדול. מדוע בנושא שהוא נשמת כל החינוך, שהוא חיינו ואורך ימינו, אנחנו שוכחים ומתעלמים מדבר כל כך פשוט? למה איננו רצים ללמוד ממי שמצליח יותר מאתנו? מה כל כך 'מחריד' אותנו מלעשות פעולה בסיסית ואלמנטרית של 'למידת עמיתים' מאחינו החרדים?

לפני ועידת בני עקיבא האחרונה התחננתי שיזמינו בין האורחים גם דמות חרדית. אמנם היו נסיונות כלשהם בכיוון, אך מה היתה התוצאה? חמישה אורחים שאינם שומרי תורה ומצוות, כולל יריב אופנהיימר מנכ"ל 'שלום עכשיו' לשעבר, ובנוסף ערבי ישראלי. ואיזה מגזר לא השתתף? דווקא מי שאנו יכולים ללמוד ממנו רעיונות על הבעיה הקשה ביותר של עיסוקנו החינוכי.

לא מוותרים על דרכנו

האם כוונת הדברים שנוותר על שותפותנו בהקמת העם והארץ? כלל לא. האם המטרה היא שנפסיק ללמוד לימודי חול, ונחדל לראות את כל צדדי המציאות כחלק מהחזרת השכינה לציון – בוודאי שלא. האם נרפה מתפקידנו בצבא, בחקלאות, ובכל צדדי החיים – חלילה. האם נמעיט את שמחתנו ביום העצמאות ויום ירושלים כמלוא נימה, ונתכחש למעשה ה' הגדול והנורא שעשה עימנו – בשום פנים ואופן. אדרבה, את כל אלו נגביר עוד ועוד, כל אחד לפי מעלתו ומקומו.

נדמה לי שאם נשאל מה אנחנו כן יכולים ללמוד מהמגזר החרדי בלא להמעיט בכל אלו, זאת  בהירות ההבדלה. הרב משה צבי נריה זצ"ל מביא ב'מועדי הראי"ה' לחנוכה דברים שנשא מרן הרב זצ"ל בחנוכת בית מדרש למורים של ה'מזרחי'. כדאי לראות את כל דבריו שם (שהופיעו בלשון אחרת במאמרי הראי"ה), אך העיקר לענייננו הוא האבחנה שמסמנת את תרבותנו כמפותחת מאוד ב'קידוש' החול והחומר, אך מתקשה בחידוד ה'הבדלה' ביניהם.

להבדיל בין טומאה, חול וקודש

למעט את ערך החול והמוסר האנושי - זו שטות גדולה, אך יחד עם הערכתם, עלינו להבדיל בין טומאה, חול וקודש. להיות מאוהבי ה' שיודעים לשנוא את הטומאה והרע, כמו שהם שונאים את מי שפוגע בחיי קרוביהם; לתת מקום נכבד לכל תרבות מוסרית ערכית אנושית של חול באשר היא, ובוודאי לחיי החומר שבארץ ישראל ולכל המסייע לפיתוח המדינה והאומה; אך יחד עם זאת לרומם עד אין חקר כל דבר שבקדושה, כל דבקות בתורה והידור מצווה, מפני החיים האלוקיים הנצחיים שמעבר לכל ערכי עולם הזה ששוכנים בהם. זאת המעלה שאנו צריכים לקנות, בעיניי, כדי לרפא את השבר.

אחינו החרדים נתונים מאוד בשנאת הרע ובהאדרת הקודש, אולם משלמים מחיר גבוה של מחיקת השותפות בבניין העם והארץ. אך אם ברצוננו להתקדם בהצלחת חינוך ילדינו ותלמידינו לחיי תורה ומצוות, עלינו לזקק את מעלותיהם ולהתאימם אלינו. למרבה הפלא, זה דווקא יכול להשתלב נפלא בדגל הפתיחות...

התייחסות לטיעונים שהועלו נגד המחקר

מלבד הצגת התמונה הכוללת כפי שנראית בעיניי, יש צורך לענות על טענות שהועלו בנוגע למהימנות הנתונים.
"נתוני הלמ"ס לא אמינים". הלמ"ס, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, היא הגוף המרכזי שמבצע מחקרים בישראל עבור המדינה. על סמך מחקרים אלה מתקבלות החלטות בעלות השלכות עצומות – קביעת תקציבי המדינה, שינויי מדיניות, פרויקטים ארוכי טווח, ועוד. הסקרים של הלמ"ס, וביחוד "הסקר החברתי" שעליו התבססו הנתונים שלנו, הינם מקצועיים ואמינים מאין כמוהם.

ולא עוד, אלא שהם גם נערכים על מדגם בגודל שחוקרים אחרים, עם תקציבים נמוכים הרבה יותר, יכולים רק לחלום עליהם – כ-7,500 איש מדי שנה! העובדה שהמחקר של הלמ"ס מתבצע שנה אחרי שנה, בכל פעם על אנשים אחרים, מראה שהנתונים שהבאנו אינם מקרה חד-פעמי אלא מגמה ארוכת טווח. הלמ"ס גם לא עוסק בנושא הזה בנפרד אלא בתוך 'ים' של נושאים, וכמובן גם לא קיבל כסף על הזמנת מחקר מסויים מגוף בעל עניין כלשהו.

בנוסף, סקרים אמינים אחרים, כמו זה של רוזנר ופוקס ושל מכון PEW, מספקים תמונה דומה למדי של כ-40% חילון בציבור הדתי. גם המחקרים של המתנגדים כמו עדו ליברמן ואחרים ממש לא רחוקים בתוצאות שלהם, אם נתחשב בשלוש עובדות: א. שהם צמצמו את גילאי הנחקרים; ב. שבחלק מהנתונים הם מתייחסים רק למי שנעשה חילוני לגמרי, ולא מציינים את הפלח של מי שנעשו מסורתיים; וג. שלעיתים הם מונים גם את הבאים מבתים מסורתיים.

נכון, זה מבלבל מרוב פרמטרים. לכן עבדנו על הנושא חודשים ארוכים, עברנו בעיון מדוקדק על לא פחות מ-14 מחקרים וערכנו ראיונות עם יותר ממניין מומחים – כולל עם אלה שלא חושבים כמונו.

"בחמ"ד לומדים גם הרבה תלמידים מבתים לא-דתיים". הנתונים של הלמ"ס הינם אובייקטיבים למדי. בתוך רשימה של עשרות שאלות, שואל הסוקר גם שתי שאלות שעניינו אותנו: באיזה בית גדלת בגיל 15, ולאיזו קבוצה אתה משתייך היום? לשתי התשובות הללו יש חמש תשובות אפשריות: חרדי, דתי, מסורתי-דתי, מסורתי לא-דתי וחילוני (יש גם אפשרות של "אחר", למי שרוצה, אך כמעט לא נעשה בה שימוש). הנתונים שהציג הרב אליהו מתייחסים רק לאנשים שמעידים על עצמם שהם גדלו בבית דתי, ואילו כיום הם מגדירים את עצמם כפחות מכך – מסורתיים או חילונים. סוגיית הלימוד בחמ"ד כלל לא נידונה, כך שגם אם משפחה דתית שלחה את ילדה לבית ספר חילוני (ויש משפחות כאלה), התוצאה אמורה להשתקף בסקר.

"אנשים נוטים להגדיר את הבית שלהם כדתי יותר ממה שהוא היה באמת". אם טענה זו נכונה, אזי אנשים שגדלו בבתים מסורתיים יגדירו את עצמם כ"גדלו בבית דתי", והסיכוי שהנתונים לא אמינים - יגדל. אולם העובדה היא שבפני כל נשאל ניתנו חמש אפשרויות כיצד להגדיר את המשפחה שבה גדל, כולל מסורתי-דתי. אם בכל זאת הוא בחר בהגדרה "דתי", סימן שהיתה לו סיבה טובה לחשוב כך.

"יש הרבה מסורתיים שהם בעצם דתיים". אין ספק שההסתמכות על הגדרה עצמית הינה מורכבת, אך ככל הנראה זוהי הדרך הטובה ביותר לקבל נתונים אמינים במחקרים גדולים שכאלה. החוקר הרי לא יכול לבוא לכל אחד ולבדוק אם הוא מתפלל שלוש תפילות ביום. ההגדרה העצמית משמשת את מדינת ישראל כדי לקבל החלטות הרות גורל באשר לעתידה, ובשיחות שלנו עם סטטיסטיקאים בכירים הם טוענים כי יש לה תוקף גדול ושניתן להסתמך עליה. יתכן גם כי יש דתיים שהגדירו את עצמם כמסורתיים, אך גם להיפך; ישנם הרבה אנשים ששומרים על אורח חיים דתי ממש ובכל זאת מגדירים את עצמם כ"מסורתיים". אם אדם בחר לענות על עצמו שהוא היום "מסורתי-דתי" ולא "דתי", כולנו מבינים שיש לכך משמעות.

"הנתונים של הלמ"ס מתייחסים לאנשים בכל הגילאים ובכלל לא משקפים את התמונה העכשווית". הנתון של 43.3% נשירה כולל בתוכו אנשים מגיל 20 ועד 120, ולכן נמנים בתוכו גם אנשים שאולי עברו תהליך חילון לפני שנים רבות. כדי לנטרל השפעה זו, בדקנו גם את האנשים בטווח הגילאים 44-20 – הגילאים שרלוונטיים לתופעת החילון של הדור האחרון. מנתונים אלה עולה כי אחוז החילון של הצעירים נושק ל-35% - למעלה משליש. זה גם הנתון שאנו רואים כאמין ביותר לגבי תופעת החילון בציבור הדתי.

"המספרים לא משקפים את מה שאני רואה בשטח". כמעט לכל אדם ששוחחנו איתו על הנושא יש לא רק דעה בנושא, אלא גם הערכה כמותית של התופעה, שמתקבלת בדרך כלל מהיכרות אישית עם תלמידים בבתי ספר, קרובי משפחה, אנשים מהיישוב וכדומה. אך חשוב לציין שעל פי סקר הלמ"ס, במדינת ישראל ישנם כחצי מיליון דתיים, ממקומות ומסוגים שונים. כאשר מסתכלים על המציאות דרך קשית, קשה לקבל תמונה כוללת של הדברים. שלושה סקרים גדולים מאוד נערכו בנושא וכולם הציגו תופעה כמעט זהה לאורך יותר מעשור – האם אפשר להקל בכך ראש?

"החמ"ד עושה עבודה נפלאה, למה להחליש?" החמ"ד באמת עושה עבודה נפלאה, וגם המנהלים, המורים, המפקחים וכל מי שלוקח חלק במערכת. אבל כשמנתחים את תופעת החילון, מתברר שהחמ"ד הוא מרכיב – חשוב מאוד – אבל אחד מני רבים. ישנם עוד גורמי השפעה: המשפחה, חשיפה לתרבות המערב, גיל הנישואין, הפרעות קשב וריכוז ועוד. אם מישהו חושב שבאנו להחליש – חבל מאוד, איננו רואים זאת כך. להיפך, קיבלנו תגובות רבות מאנשים שהתעוררו לעסוק בנושא, ורבים שרוצים להתגייס להשפיע בתחום.

אנחנו מלאי תקווה ואמונה שדווקא המבט המפוכח יאפשר לנו לגעת בלבבות, לעורר אותם לשמירת תורה ומצוות ולשמור אותם קרובים לאבינו שבשמיים.

מתפרסם בעלון "קרוב אליך"