אחדות כתנאי לקבלת התורה

אחת המצוות האחרונות בתורה היא מצוות 'הקהל'. מה מטרתה של מצווה זו? ומדוע דווקא המלך, ולא הנביא, הוא זה שקורא את התורה בפני העם?

הרב זיו מעיין , כ"א באלול תש"פ

אחדות בכותל
אחדות בכותל
צילום: ISTOCK

בפרשת וילך אנו נפגשים עם המצווה התרי"ב בתורה, מצוות הקהל. מטרתה של המצווה מפורש בפסוקים: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת". מצווה זו הינה אירוע בקנה מידה לאומי, שמטרתו לחזק את הקשר בין העם לאלוקיו.

אולם דומה שיש למעמד זה משמעות עומק נוספת. הרמב"ם במשנה תורה מתאר מצווה זו באופן הבא: "אף על פי שיש שם לועזות וגרים שאינם מכירין [בלשון הקודש] - חייבין להכין לבם ולהקשיב אוזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה, כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה, חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע, מכוון לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת. ויִרְאֶה עצמו כאילו עתה נצטווה בה, ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל".

ברור מדברי הרמב"ם שמטרת האירוע אינה דווקא לימוד התורה, אלא עצם המאורע ומשמעותו, והחוויה של הנוכחים בו. גם מי שאינו מבין כלל מה נאמר, ומאידך, גם מי שהוא חכם גדול, חייבים להשתתף במעמד "בכוונה גדולה יתרה". זאת ועוד, מדברי הרמב"ם נראה שעניינו של המעמד הוא מעין חוויה מחודשת של מעמד הר סיני: "כיום שניתנה בו בסיני... כאילו עתה נצטווה בה, ומפי הגבורה שומעה". לא בכדי מעמד הר סיני נקרא בספר דברים שלוש פעמים "יוֹם הַקָּהָל".

אמנם, יש לתמוה מדוע דווקא המלך "שליח הוא להשמיע דברי הקל"?! בפרשת שופטים מתוארים ארבע מוסדות ההנהגה בישראל": מלך, שופט, כהן ונביא. לכאורה דווקא הנביא הוא זה שהיה מתאים להיות ה'תחליף' למוסר התורה, משה רבינו. מבין ארבע הרשויות המלך מבטא את הרמה הכי נמוכה מבחינה רוחנית, שהרי תפקידו הוא לתפעל את ענייני היום-יום בממלכה ותו לא. מדוע הוא הדמות העומדת בראש המעמד הנשגב?

נראה לבאר זאת על ידי עניין נוסף המופיע במעמד הר סיני. על הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר", דרשו חז"ל במדרש רבה: "חזקיה אמר גדול השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו... ויחנו". נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. כיון שבאו כולם לפני הר סיני  נעשו כולם חנייה אחת, הדא דכתיב: "ויחן שם ישראל"; 'ויחנו שם בני ישראל' - אין כתיב כאן, אלא "ויחן שם ישראל". אמר הקדוש ברוך הוא: הרי שעה שאני נותן תורה לבני!".

במבט ראשון נראה שההתקהלות והחניה יחד הינם רק ה'תפאורה' והנסיבות הטכניות הנדרשות לשם נתינת התורה. אולם מדברי המדרש עולה כי דווקא התקהלות העם יחד, על מרכיביו השונים זה מזה והחולקים זה על זה, היא זו שמביאה לידי קבלת התורה. "הרי שעה שאני נותן תורה לבני". התייחסות דומה מצאנו בחז"ל גם לגבי חג הפורים, שביארו שההתקהלות והאחדות הם אלו שהובילו לקבלת תורה מחדש. "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש".

אם כן, נראה לומר שגם כאן, במצוות 'הקהל', ההקהלה, אינה רק 'אמצעי' למעמד, אלא היא חלק מובנה ונדרש בתוך המעמד של נתינת התורה. לא בכדי מצווה זו שגורה בפי כל כ'מצוות הקהל' ולא כ'מצוות קריאת התורה בהקהל'; הדגש הוא על עצם ההיקהלות, ולאו דווקא על תוכן ההיקהלות.

לפי זה מובן מדוע המלך, ולא הנביא, הוא הנציג הקורא את התורה במעמד הקהל. הנביא הינו שליח ה', המביא את דבר ה' 'מלמעלה למטה'. אולם המלך מבטא את עם ישראל, הוא הדמות האחת הנושאת בתוכה את אחדות העם. המלך נמשח ע"י הנביא, אך ממונה בפועל ע"י העם. לפי זה נראה לומר שקריאתו של המלך את התורה היא היא קבלת התורה ע"י העם. בהשוואה למעמד הר סיני אין הוא מקביל למשה רבינו, אלא לעם ישראל העומד מאוחד תחת ההר. כמובן שגם העם צריך בפועל לקחת חלק במעמד זה ולשמוע את קריאת התורה ע"י המלך.

עלינו ללמוד ממצוות 'הקהל' את משמעותה של האחדות בעם ישראל. השראת השכינה וקבלת התורה אינן רק תוצאה של אחדות העם, אלא הן הביטוי המעשי של אחדות ישראל. עם חתימת התורה מצווה אותנו ה': היקהלו! רק מתוך כך תוכלו לזכות לקבל תורה, ולהופיע את שם ה' בעולם.יהי רצון שהדברים יאירו במיוחד בתקופה זו שאנו נמצאים בה, ומתוך כך נזכה שנכתב ונחתם כולנו לחיים טובים ולשלום!

הרב זיו מעיין הוא רב בבית המדרש של המרכז האקדמי לב