1.
נפתלי בנט עשה השבוע מעשה חריג ביחס לפוליטיקאי ישראלי. חריג כל כך עד שאף אחד ממקבלי ההחלטות בישראל לא עשה אותו עד כה.
הוא ירד אל השטח, לאחת הערים עליה הטילה הממשלה סגר דרקוני. המרחק מירושלים לאלעד עומד אמנם על 45 דקות בלבד, אבל ראש העיר ישראל פרוש גילה לבנט שהוא הנציג הראשון של המערכת הפוליטית שהגיע לעיר.
יום למחרת גם סמוטריץ למד להיות בנט. הוא נסע לעיר עמנואל, שכנתו בשומרון, שגם עליה הטילה הממשלה סגר בלי ללמוד את העובדות. גם שם הוא גילה שמקבלי ההחלטות פשוט לא למדו את הנתונים לפני ההחלטה.
פעם אמר נתניהו לשרים "תהיו כחלונים". היום חסר מישהו שיגיד להם "תהיו בנטים".
"נדהמתי שאף שר מהממשלה לא טרח לבוא לכאן, ללמוד את המציאות האמיתית לפני שמקבלים החלטות", צייץ בנט בסיום הביקור. אבל זו לא רק סיסמאות. בנט חזר מהעיר עם נתונים.
2.
בפוסט מנומק שהעלה על המצב באלעד הוא הסביר: "לא יאמן. 2/3 מהנשאים המאומתים כביכול בעיר, הם תלמידי ישיבות שנדבקו בישיבות שאינן בעיר (למשל בכרמיאל) ונמצאים מחוץ לעיר, ובכל זאת סופרים להם אותם בטעות. יתרה מכך, הממשלה לא מקיימת שיח לגבי מענה בעלי עסקים ושכירים שמנועים לצאת לעבוד בגלל הסגר. תכנית הממשלה לעיר אלעד גם תזניק את התחלואה וגם תחסל את העסקים".
בנט מוכיח שאפשר אחרת. אם בגל הראשון הוא ניסה ללמוד את המצב וליישם כשר ביטחון, כיום הוא מנסה להציג מראה להתנהלות הרשלנית של הממשלה.
כזכור בגל הראשון היו ראשי מדינות שהתקשרו לירושלים להתייעץ איך להתמודד עם המשבר. שיחות הזום של ראש הממשלה עם ראשי ממשלות הפכו למבוקשות. כיום אנחנו מדינה אדומה ללא לוגיקה או קו מנחה.
3.
המצרך החשוב ביותר במלחמה הוא אמון במקבלי ההחלטות. זו הנוסחה להצלחה כששולחים חיילים לקרב וגם כשכופים סגר דרקוני, שפוגע אנושות בשגרת חייהם ופרנסתם של אזרחים. זו בדיוק הסיבה שבגל הראשון הסגר בבני ברק התקבל בהבנה. יעקב ליצמן, הפוליטיקאי הבכיר ביותר, היה מי שדחף לסגר ולא מי שאיים בהתפטרות מהממשלה אם יתקבל - כפי שקרה השבוע.
בחודשים האחרונים האמון במקבלי ההחלטות נעלם. כשהממשלה לא אוכפת את תקנות הקורונה על הפגנות, מסיבות סלבס והופעות המוניות של 1,000 איש ויותר - ובטח לא על התכנסויות של רבבות ערבים בהר הבית, אין אף סיבה שסגירת בתי כנסת וסגר על ערים חרדיות יתקבל בהבנה. או שנלחמים בנגיף בידיים חשופות וכל מחיר מוצדק, או שמחלחלת המחשבה שאולי לא באמת משתוללת מגיפה ברחובות.
המסר של הממשלה החדשה היה שהמצב לא באמת חמור ולכן היא עושה את הבחירות שלה: מה שחשוב בעולם הערכים שלה, כמו "הזכות הדמוקרטית להפגין", היא מתירה, ומה שפחות חשוב בסולם ערכיה כמו בתי כנסת, היא אוסרת. האדם הפשוט ראה את זה והבין את המסר. אם הממשלה מחריגה את ההנחיות ממה שחשוב בעולם שלה, הוא יכול להחריג את מה שחשוב בעולם שלו.
והגרוע מכל, בזמן שעל חלקים מסוימים בחברה ההנחיות לא נאכפו, היא המשיכה לפגוע אנושות בפרנסתם של אזרחים אחרים. האמנים הקטנים למשל, שלא קיבלו במה במופעי הענק שהותרו בחסות העיריות הגדולות, בעלי המסעדות הקטנות, יחד עם החרדים והדתיים, נשארו לסוף. והתחושה שהתקבלה הייתה שהכל פוליטיקה. מי שיש לו לובי דוחף מרפקים ומקבל אישורים ומי שלא יודע למרפק נשאר לשאת לבד בהנחיות.
4.
מה שישראל צריכה עכשיו זה בדיוק מישהו כמו נפתלי בנט. לא פרויקטור קורונה ששולח מכתבים על דעת עצמו לנשיא אוקראינה נגד אזרחי ארצו. אלא מישהו שיורד אל העם, לומד את העובדות, מדבר עם האנשים ולא עליהם. ובעיקר לא מדבר מעל הראש שלהם ומחליט עבורם מה קדוש ונכון עבורם מתוך השקפת עולמו שלו.
(הטור מתפרסם בעלון השבת גילוי דעת)