ההיסטוריה חזקה יותר מהשמאל הישראלי

החמיצות של השמאל מהסכמי השלום עם בחריין והאמירויות מסגירה ש"השלום" היה עבור השמאל אמצעי לנתק את עם ישראל מהקשר שלו לארץ ישראל.

מוטי קרפל , כ"ה באלול תש"פ

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום מסך

החמיצות הבלתי ניתנת להסתרה של השמאל הישראלי נוכח ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין איננה רק ובעיקר בגלל שנתניהו הביא אותם ולא הם. החמיצות הזו מסגירה את מה שידענו תמיד: השלום מעולם לא היה מטרת השמאל הישראלי, אלא אמצעי בלבד.

מטרת הסכמי אוסלו מעולם לא היתה השלום. דר' רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, הסביר כעבור שנים מה הייתה מטרתו: "אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה".

השמאל הביא את אש"ף מתוניס ומסר בידו את לב הארץ בכדי לנצח את "היהודים" ולשמר את ההגמוניה שלו בחברה הישראלית כנגד ההתפתחות ההיסטורית שבעלייתם של כוחות חדשים למרכז ההוויה הישראלית, כוחות כמו החרדים, המזרחיים, הכיפות הסרוגות, ובעיקר כפי שמעיד תוכן הסכם אוסלו, כנגד המתנחלים, שהשמאל זיהה בצדק כראש החץ האידאי של התהליך ההיסטורי הזה.

אבל "השלום" בעיני השמאל לא היה רק אמצעי לעיכוב תהליכים סוציו-פוליטיים הכרחיים, אלא גם לעיכוב תהליכים של התפתחות תודעה מתבקשים. "תם חזון ארץ ישראל השלימה" בישר בשחצנות יוסי שריד למחרת הפרסום על הסכמי אוסלו. "ארץ ישראל השלימה" היא חזון יהודי, תנכ"י, שורשי, ישראלי במובן המקורי של המילה. חלום של אלפי שנים. ויוסי שריד, ממש כמו רון פונדק, לא היה מסוגל לעכל את העובדה ששיבת ציון עוברת מהשלב החילוני שלה למקורותיה בתודעה ההיסטורית הישראלית השלמה והמקורית, שיסודותיה באבות האומה במשה רבנו ובמתן תורה בסיני.

"השלום" היה עבור השמאל אמצעי בכדי לנתק את עם ישראל מהקשר שלו לארץ ישראל השלימה ולכל מה שטמון וכלול בעומק הקשר הזה. אבל ההיסטוריה חזקה ממנו. והיא לא סופרת את מי שמנסה לעכב אותה.

מכאן החמיצות הרבה של השמאל נוכח הסכמי השלום העכשוויים. השלום כשלעצמו לא היה אף פעם מטרתו האמתית של השמאל הישראלי.