כילד המושג של ראש השנה התחבר לי עם ציור ישן של יהודי עתיק עם גב שבור ושופר כפוף. המנגינות האשכנזיות הכבדות של ימים נוראים עוררו אצלי את הרצון לבדוק את מספר הדפים שנשארו בסידור עד שנסיים, כמה פעמים אפשר לצאת לשתות מים בשעה עגולה ומהי הדרך המהירה ביותר לצאת מבית הכנסת.
חגי תשרי אף פעם לא הצטיירו אצלי כשיא השנה אלא כעוד אירוע נוסף שצריך לעבור דרכו כי אני יהודי. בשנים ההם שיא השנה שלי היה פורים כי מתחפשים ואוכלים הרבה ממתקים. חוץ מכל החולשות הללו, גדלתי על דרך שמלמדת אותי ללכת זקוף, להאמין ביכולתי ולהתמודד עם אתגרי החיים. לכאורה אני אמור להיות במקום של עוצמה וראש השנה ככלל והשופר הכפוף בפרט משדר חולשה. הבנתי ש"מצווה של ראש השנה ושל יום הכיפורים בכפופין" (ראש השנה כו ב) אבל זה היה נדמה לי כדבר רחוק ומנותק ממני.
ככל שהשנים חלפו הלך והתברר שתחושת המסוגלות מתנפחת לגאווה ואז מתגלה שדווקא אדם כפוף הוא הכי ישר שיש.
התחושה של "אֲנִ֣י אֶמְלֹ֑ך" (מלכים א א ה) כאילו שאף אתגר לא יפיל את האדם מתרסקת על מול גלי המציאות ומותירה אותו שבור על חוף הגאווה. אנושות שחשבה שכבר ניצחה הכל נופלת לרגלי וירוס קטן ואימתני ושמו קורונה. נפלנו לדמיון שקרי שאין חזק מאיתנו אך גילינו שבמו ידינו יצרנו מפלצת של התחממות גלובלית שעכשיו מתעוררת נגדנו בדמות גלי חום ושריפות ענק. המציאות שוברת את דמיונות הגאווה בקול רעש גדול ומשאירה את האדם חלול וריקני.
ראש השנה בא להציב לנו אלטרנטיבה ודרישה לעלות קומה. הקב"ה מכריח אותנו להיזכר באמת שהספקנו לשכוח – אנחנו מסוגלים להיות ענווים. המהר"ל (חידושי אגדות ראש השנה טז א) מסביר שהאיל של יצחק נברא לצורך ההקרבה בהר המוריה ואין מדובר בסתם איל שנקלע לשם במקרה. השם איל נובע מהמילה "אילותי" (תהילים כב כ) שפירושו "כחי כמו 'הייתי כגבר אין איל' וכמו 'יש לאל ידי'" (רש"י).
הכוח שלנו מסתבך בסבך דווקא בשיא העוצמה שלנו כמו קרני האיל שהסתבכו בעצים "וְהִנֵּה־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו" (בראשית כב יג). מה ששחרר את האיל מהסבך היה המוכנות להתמסר לקב"ה ולוותר על האגו. המהר"ל מסביר שככל שאנחנו נעשים דומים יותר לאיל ועובדים על הענווה על ידי הבנת המקומות בהם אנחנו לא מסוגלים אלא מכוח הקב"ה, כך אנחנו ניצלים מקטרוגיו של יצר הרע, "ומטעם זה צריכים שיהיו כפופים". נכון שצריך להתכופף מעט אבל ככל שנתכופף יותר נהיה זקופים וישרים יותר.
הכותב הוא ראש המכינה הקדם צבאית "קשת יהודה"