ממשלת שן ועין

הייתה זו השנה שבה הצליח נתניהו לשמור על כס השלטון בשן ועין מחד, אך במקביל גם השנה שבה מעמדו התערער באופן המשמעותי ביותר עד כה

ניצן קידר - ערוץ 7 , כ"ח באלול תש"פ

ממשלת שן ועין-ערוץ 7
נתניהו וגנץ בישיבת הממשלה הראשונה
צילום: טל שחר. POOL

בשנת תש"פ המשיכה הפוליטיקה הישראלית לעבור טלטלות שהחלו בשנה שלפני, ולמרבה הצער, למרות הקמת ממשלה חדשה, לא הסתיימו עד עצם היום הזה. מערכת בחירות של שנה וחצי הביאה להכרעה שהובילה להקמת ממשלת אחדות דו־ראשית המתקשה להצהיר על כיוון ברור אחד. למעשה, בסוף השנה, בדיוק כמו בתחילתה, העתיד הפוליטי לוט בערפל.

לכך מצטרף הנגיף ששינה את חיינו. מגפת הקורונה נגעה עמוק בפוליטיקה הישראלית ומותירה את חותמה היטב. הנושאים האזרחיים עומדים כעת בראש סדר היום. קמה תנועה, אומנם מזוהה פוליטית, המתעקשת להזיז את ראש הממשלה מכיסאו, והיא לא נעלמת. הציבור הישראלי, זה שבאמצעות תרגילים מתרגילים שונים היה אפשר לסחוט ולהרוויח עוד קצת מאמונו, רואה את מספרי החולים המאמירים ואת חוסר השליטה, ונזכר איך הממשלה תפקדה בגל הראשון. אותה ממשלת מעבר שדיברו על חוסר הסמכות שלה, אבל הצליחה לשמור על מספר נדבקים הגיוני, עבדה תוך כדי תנועה, למדה מטעויות ובאופן כללי הצליחה יותר בהתמודדות עם הנגיף.

ממשלת מעבר היא לא דבר טוב. אבל נתניהו וגנץ עשו את הבחירות שלהם בבואם להרכיב את הממשלה. ההתעקשות להזיז את יולי אלדשטיין מתפקיד יו"ר הכנסת כדי שיקבל את תיק הבריאות הייתה לרועץ בידי כחול לבן. גם אם יכלה להיות מראית עין של עשייה במשרד החשוב ביותר בתחום הקורונה, הם איבדו אותה.

הישיבה של בני גנץ במשרד הביטחון חשובה ומשמעותית להתמודדות עם הנגיף, אך אינה מצליחה להאפיל על כך שנתניהו לא רואה בגנץ שותף למאבק בקורונה. אולי חייל.

שיתוף הפעולה בין כחול לבן והליכוד חורק, ואת הרעש הצורם שומעים בכל פינה. למותר לציין שבני גנץ ידע בדיוק עם מי הוא נכנס לשותפות, על שלל המשמעויות הכרוכות בכך. דווקא נתניהו, כך נראה, נתקל לא אחת בקשיים ליישם מדיניות ימין אמיתית, ומחושק בידי השותפה הפוליטית.

בליכוד, אם מסתכלים על השנה הזו, יכולים להתהדר בהישג מדיני כמו הסכם השלום, אבל מנגד, האצבע המאשימה בנוגע לכשל בטיפול בנגיף הקורונה מופנית אליהם. אין הרבה לחלוק איתם אחריות, כשמפלגתך מחזיקה בכל המשרדים המשמעותיים לטיפול בנגיף, וכששרי המפלגה מבקרים את ההחלטות שלך ולעתים גם חברי הכנסת אינם מיישרים קו.

יש לליכוד כמה לוחמים בכנסת, אבל גם הם לעיתים עושים דין לעצמם. כשלחבר הכנסת דוד ביטן יש מה לומר בליכוד על דברים שאינם לרוחו, הוא עושה זאת בפומבי. הוא לא חשש למתוח ביקורת. בחרתי בחבר הכנסת ביטן כי רק לפני זמן לא רב הוא היה יו"ר הקואליציה, אחד התפקידים המשמעותיים ביותר. נאמנותו לראש הממשלה מעולם לא הייתה מוטלת בספק. אבל כיום, המצב שונה. לא בעניין הנאמנות; ביטן הוא אחד המייצגים המובהקים ביותר של אג'נדה ליכודית אמיתית. אבל הוא גם האדם שנתניהו בחר לנהל את הקואליציה הקודמת כיו"ר הקואליציה. אחרי אנשים שידעו לפעול היטב בשקט, מתחת לפני השטח, ביטן סימן משהו אחר. מדיניות אחרת. נתניהו לא הבין שההתנהלות הזו מתפרשת ככוחנית, ובמקום לחשוב טוב על המינוי הנוכחי, הוא בחר בחבר הכנסת מיקי זוהר.

זוהר הוא לא רק מחוקק חרוץ שעוסק רבות בעניינים שקרובים לציבור הדתי־לאומי. הוא גם מחזיק בארסנל שלו תובנות ואיומים שראש הממשלה לא היה רוצה שישמעו בראש חוצות. בעבר, סביר להניח, היה יו"ר הקואליציה משתמש בשוט שלו, אבל היה עושה זאת בחדרים סגורים, במקום שבו יובן היטב הרמז, אבל תדמית הליכוד לא תיסדק. מהשנה האחרונה יוצאת הליכוד מצד אחד כמי שמתגאה בפריימריז ובהיותה המפלגה הדמוקרטית הכמעט אחרונה, אבל למתבונן מהצד התנהלותה עלולה להזכיר בעיקר תוהו ובוהו. אומנם יש יישור קו עם המנהיג ברוב המקרים, אבל הכביסה המלוכלכת לא רק מתכבסת בחוץ, אלא מוצגת באור יום.

עבורם זו הטרלה, עבורנו המהות

אלו רק סימפטומים של הבעיה שהתגלתה במלוא עוזה בשנת הבחירות. השלטון חשוב לראש הממשלה בנימין נתניהו אפילו יותר מהאזרחים שלו. ממה שהוא אוהב להגדיר "החיים עצמם". בשנה הזו הפך משפטו של ראש הממשלה לעניין מוחשי, וכך גם השאלה כיצד ניתן לנהל מדינה לצד משפט, שתעלה ביתר שאת בשנה הקרובה, כשהדיונים והעדויות יחלו בפועל.

משבר הקורונה הציב את ראש הממשלה נתניהו בפינות של קבלת החלטות שמהן נאלץ לזגזג או לסגת. לחצים פוליטיים, הן מתוך מפלגתו והן מצד מפלגות אחרות, הפכו החלטות שוב ושוב, והותירו את הציבור עם השאלה המהדהדת מה מכוון את הממשלה בבואה להתמודד עם נגיף הקורונה - תערובת נכונה בין שיקולים רפואיים וכלכליים, או שאליהם מצטרפים ביתר עוז שיקולים פוליטיים ושיקולי נטילת קרדיט על מהלך כזה או אחר.

נתניהו מגיע לסוף תש"פ עם ציון רע מאוד במשבר הקורונה. עם יותר מ־5,000 נדבקים ביום, בפתחו של סגר שאין מושג עד כמה יהיה יעיל ומה יהיה אחריו, עם ממונה קורונה שהוא אחד המינויים שהיו אמורים להיות המוצלחים ביותר, אבל עם חוסר הקשבה אמיתי להמלצות שלו.

חלק ניכר מהציבור תופס את ראש הממשלה, ברמה הפוליטית, כמי שנגרר אחרי כחול לבן. מי שהוביל כאג'נדה את החלת הריבונות ועבר בין כל מעוזי הימין כשהוא מתחייב ומתחייב, שוב לא עמד בדיבורו. הוא דיבר ומדבר קשות נגד מערכות אכיפת החוק והמשפט, אבל דוחה כל הצעה אמיתית לקדם רפורמות, ונכנע לדרישת כחול לבן להציב במשרד המשפטים את אבי ניסנקורן, האיש שימנע בגופו כל ניסיון לשינוי מהותי. גם מינויים איש מהם לא מקדם לפי שעה, כי ועדת המינויים המשותפת לא הוקמה.

ההסכם בין המפלגות עומד למבחן מחדש כמעט מדי שבוע. נתניהו מובך על ידי מפלגת ימינה פעם אחר פעם, כשמועלות הצעות שמפלגתו שלו תומכת בהן, אבל לא יכולה להצביע בעדן מכורח ההסכמים. בליכוד קוראים לזה "הטרלה". ציבור מצביעי הימין תוהה לעצמו אם הפוליטיקה צינית עד כדי כך שהבטחה של השבוע שעבר לקידום נושא, הופכת את עורה ברגע שהאופוזיציה מקדמת בדיוק את אותו הדבר.

גם המפלגות החרדיות מובכות לא אחת על ידי הצעות אופוזיציוניות, אבל הן עונות בהתרסה ובמתקפה משלהן. במלחמה על הקורונה ספגו הפוליטיקאים החרדים ביקורת קשה מבית על אי־מניעת סגרים על שכונות וערים חרדיות, אבל ניצחו בקרב על פתיחת בתי הכנסת בחגים, שעלול להתברר כטעות קשה בימים של נקיטת סגר. המפלגות החרדיות דאגו בשנה האחרונה בעיקר לד' אמותיהן. סוגיית התקציב הוכיחה זאת היטב. יו"ר ועדת הכספים, איש יהדות התורה, ידע להשתמש במקל שיש לו בשביל להבהיר לקואליציה מה צריך להיעשות. במקרה זה, יש לציין, גם בכחול לבן הבינו את המשחק הפוליטי, ויישרו קו במהירות.

אחד המרוויחים היחידים בממשלה הוא שר החוץ גבי אשכנזי. הוא התגלה כמי שמסתגל בקלות לתפקיד המשמעותי, נכנס לעומק הסוגיות הלא פשוטות שעימן מתמודד משרד החוץ, נלחם על תקציבים, ובאופן כללי בונה את עצמו ואת עתידו הפוליטי.

השני שאולי הרוויח מישיבתו בממשלת האחדות השנה הוא דווקא מי שהיה נראה מלכתחילה כמפסיד הגדול, יו"ר הבית היהודי הרב רפי פרץ. מי שדאג להעברת תקציבי הציונות הדתית בתוך תוספת התקציב בבחינת קיום הבטחה לבוחר, הצליח גם לגרום לנתניהו לקיים הבטחה שעליה הליכוד ניסה לקחת קרדיט בכל דרך אפשרית. הרב פרץ מסיים את השנה כשהוא יושב בנקודה מצוינת מבחינתו. משרד קטן מחד, אבל שיש בו עשייה, ואחרי אישור תוספת התקציב יהיו לו גם כסף והישגים. על השנה הזו הוא יוכל בהחלט לסמן וי, כמי שלמרות הערכות שלא ישרוד, מצא את מקומו ואת הנישה שלו בשולחן הממשלה, כמעט ללא הפרעה מצדדים פוליטיים אחרים.

מי שדווקא בנתה את עצמה מספסלי האופוזיציה היא מפלגת ימינה. בחלקים מהשנה הזו ישב יו"ר המפלגה נפתלי בנט בכס שר הביטחון. בצמתים המשמעותיים של הקורונה הוא הוכיח לציבור את הבנתו המעמיקה בהתמודדות עם המגפה. מהאופוזיציה הוא ממשיך בדיוק באותו הקו. בתקיפות ובנחישות הוא מדבר, מוציא ספר, נואם ונאבק כדי שהמלחמה בקורונה תעלה על הפסים הנכונים.

ככל שגובר הזלזול כלפי דברי בנט, בעיקר מצד גורמים פוליטיים, כן גוברת ההבנה בקרב הציבור שכנראה הוא צודק. זה ניכר במשאלי דעת קהל, זה ניכר גם ברחוב. בנט חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה, נפגש עם אזרחים, מסייע להם ככל יכולתו ומציג תמונת מראה לממשלה שמקבלת החלטות בריאותיות כשהאזרח הקטן לא תמיד לנגד עיניה.

לא אחת אומרים שתקשורת 'דתית' תפרגן תמיד למועמד שלה. כביכול זה מתבקש. במקרה של בנט, הוא זכה השנה לאמון מכל ערוצי התקשורת, שהבינו כי אולי אם היה במקום אחר, השיקולים וההחלטות היו נראים קצת אחרת. הטענה שהתקשורת הדתית מוטה לטובת בנט לא מחזיקה מים במשבר הקורונה. לו היה נתניהו מנסה את העצות שלו, ואפילו לוקח קרדיט עליהן כפי שהוא יודע לעשות, ייתכן מאוד שדברים היו נראים אחרת. אבל העצות לא אומצו דווקא כי בנט הציע אותן.

גם שאר חלקי המפלגה, מבצלאל סמוטריץ', דרך איילת שקד, אופיר סופר ומתן כהנא, תפסו כל אחד נישה ונצמדו אליה. הם בולטים בכנסת, קולם נשמע היטב, ולא רק בקרב ציבור בוחריהם.

סקרי סוף השנה יכולים להיות אינדיקטור לשינוי העצום גם בראייה הציבורית. כחול לבן, התקווה הגדולה, הפכה למפלגה עם מספר מנדטים חד־ספרתי. יש עתיד משיגה מספר מנדטים משמעותי, אבל גם חיבור הכוח יחד אינו דומה לתמיכה שהייתה מנת חלקם בעבר. בליכוד נחלשים, ודווקא מפלגת ימינה מתחזקת.

הסיפור הוא לא פוליטיקה כמו משבר הקורונה. הציבור מצפה למנהיגות נחרצת ולא מזגזגת, שמקבלת החלטות קשות גם אם חלקים בקואליציה עומדים על הרגליים האחוריות. אז אולי בשנה הבאה לא נראה בחירות (למרות שיש סיכויים רבים שהשעון כבר מתקתק לקראתן), אבל סוף שנת תש"פ יכול ללמד על מה רוצה הציבור לראות בתשפ"א.

אין מתנות חינם

בזירה המדינית, ההישגים של החודש האחרון מאפילים על כל שיח אחר כמעט. אם יש לנתניהו קרדיט עצום, הוא בתחום הזה. אין ספק שכמדינאי, ראש הממשלה ראה את הנולד, פעל במשך שנות כהונתו לחיזוק והידוק הקשרים עם המדינות הערביות המתונות, ועם דחיפה הגונה של הנשיא טראמפ, שרצה לרשום את השלום במזרח התיכון על שמו, קרה אחד המהלכים המשמעותיים ביותר בעשורים האחרונים בזירה המזרח־תיכונית.

ההבשלה של התהליך, בחודשים האחרונים של תש"פ, היא בעיקר בגלל הלחץ שהפעיל ג'ארד קושנר, חתנו ויועצו של הנשיא, על איחוד האמירויות בפרט ועל מדינות נוספות, לשנות את הדיסקט וללכת לנורמליזציה עם ישראל, מתוך הבנה שלבסוף הדבר יביא גם את הפלשתינים לשולחן.

טראמפ, שסימן את המזרח התיכון כיעד מהרגע הראשון, יצא גם הוא כשידו על העליונה. לקראת מערכת בחירות לא פשוטה בעוד חודשיים, הוא רושם עם המהלך הזה היפוך מגמה והובלה קטנה על יריבו הדמוקרטי ג'ו ביידן.

את הסכמי השלום וההישגים הנלווים להם ביידן, גם אם ייבחר, כבר לא יוכל להחזיר לאחור. הוא יוכל להיות נדיב יותר כלפי הפלשתינים, אבל כיוון שתוכנית המאה וההסכמים כבר חייבו, ככל הנראה, את נתניהו להסכים באופן כזה או אחר למדינה פלשתינית, זה לא ממש משנה.

קשה להגיד שהיה כאן שלום תמורת שלום נטו. הסכמה למדינה פלשתינית בניגוד מפורש לעמדת מפלגת הליכוד, וייתכן שגם הסכמה להקפאה מסוימת, הן מחיר נמוך יחסית, אבל בכל זאת מחיר. גם אם לא תהיה נסיגה בפועל, נתניהו יודע שהפלשתינים ממשיכים באופן מתוכנן ומהיר להשתלט על שטחי C, לבנות עוד ועוד באופן בלתי חוקי ולייצר עובדות בשטח. עכשיו, אחרי ההסכם, לך תפנה אותם כשהתמונות משודרות בערוצי הטלוויזיה הערביים לכל בית של בעלי בריתך החדשים.

הסכמי השלום מאפילים גם על אוזלת יד בתחומים מדיניים אחרים. גם בשנה זו ישראל לא הצליחה לגבש הסכם שישיב את השבויים והנעדרים מעזה. משפחות גולדין, שאול ומנגיסטו ראו גם השנה איך חמאס זוכה בכסף מקטאר - שאגב, לא מוכנה כלל לשמוע על שלום עם ישראל בשלב זה, למרות הנורמליזציה - אבל בניהם נותרים בעזה.

ביהודה ושומרון הייתה הקפאת בנייה בפועל אחרי שהדרג המדיני, קרי ראש הממשלה עצמו, לא אישר במשך חודשים ארוכים לוועדת התכנון העליונה להתכנס ולאשר אלפי יחידות דיור. המשמעות אינה מיידית. את הפקק שתיצור העצירה התכנונית ירגישו בשנים הבאות.

מחד, המצב הזה מציב את נתניהו כמנהיג שבזירה הבינלאומית השיג וממשיך להשיג הישגים שאינם רק ראויים לציון, אלא גם יוצאי דופן. אבל בזירה הפנימית הוא בעיקר סוחב. ממשיך את הקיים או עוצר אותו. אולי בשנה הבאה, שתחל עם ברכותיה, נזכה לראות את השבויים חוזרים מעזה. אולי גם הבנייה ביהודה ושומרון תשוחרר ולא תהיה תלויה בסיכומים עם מדינות אחרות. אשרי המאמין.