כס המשפט מחכה לשופט העליון

מציאות בה מוכרע דינו של אדם לשלילת חירות למשך זמן רב ללא ראיות פורנזיות ועל סמך הודאתו לאחר עינויים קשים היא מציאות שיש בה עוול

הרב משה כהן , כ"ח באלול תש"פ

הרב משה כהן
הרב משה כהן
צילום: עצמי

ראש השנה יחול בשבת הקרובה. חז"ל מבארים שביום זה יושב הקב"ה על כסא דין וכל יצורי עולם עוברים לפניו בדין.

כולנו מאמינים שהדין יהיה דין אמת וצדק ומתפללים ומייחלים שידונו אותנו לפנים משורת הדין ונצא זכאים בדין ונחתם לחיים טובים ולשלום.

יחד עם זאת, אנו עדים לאחרונה על הרשעת אדם בשלושה מאסרי עולם על רצח שלושה אנשים בכפר דומא על ידי שופטי בית המשפט של מדינת ישראל. פסק הדין נקבע ללא ראיות פורנזיות, בסתירה לעדות עדים שנכחו בעת האירוע ובהסתמך על הודאת אדם שחוזר בו מהודאתו כיון שהוצאה ממנו על ידי עינויים. כיצד ניתן לשתוק על עוול שכזה ולצפות למשפט צדק ואף לפנים משורת הדין מפי השופט העליון העולמי?!

במסגרת עבודתי כחוקר בתוכנית "חי במשפט" אנו עוסקים בבירור היחס בין המשפט הישראלי והאוניברסלי לבין משפט התורה ומציאת קווים עקרוניים משותפים על מנת להציע מיתווה של דיני ראיות שמבחינה אתית מוסרית ומשפטית יוכלו שופטי בית המשפט הישראלי לפעול לפיו כיון שהוא מבוסס על אינטרסים משותפים לבירור האמת והצדק. (להלן תקציר מתומצת של המחקר).

מאז קום המדינה דנו גדולי הרבנים בשאלה האם להשתית את יסוד המשפט במדינת ישראל על מפשט התורה או על משפט האומות. אמנם ביחס לתחום הממוני נושא זה נידון בהרחבה ואף בשנים האחרונות הוקמו מספר מכוני דיינות ובתי דינים לענייני ממונות המבקשים להנגיש את דין התורה עם המציאות המתחדשת בארץ הקודש. אולם, ביחס לדין הפלילי חזקה היתה על כולם שכיון שגלתה סנהדרין ממקומה הרי שאין בכח דין תורה לחול במציאות ולשבר זרוע רשע ולכן ניתנה הסמכות לדון בפלילים למדינה כדין משפט המלך או בית דין הדנים שלא על פי דין תורה (דרשות הר"ן דרוש יא, רמב"ם הל' סנהדרין כד, ד-י). יחד עם זה רבים התנגדו לכך שהם דנים שלא על פי דיני הראיות הנדרשות כדי להוכיח את חבותו של הנאשם (הגר"מ אליהו זצ"ל, תחומין ג).

הודאת הנאשם

יש להקדים ולומר למרות היתרונות הרבים שיש להודאות בכלל ולהסדרי הטיעון בפרט עבור כל הצדדים (הן לנאשם, הן לתביעה, הן למערכת המשפט והן לציבור בכללו נראה שהדוחף המרכזי לתופעה זו הוא בית המשפט, שכן בית המשפט תלוי בהם כדי להתקיים, רמת העומס שבו הוא נתון לא מאפשרת לו להתקיים בלי הסדרי טיעון. כפי שכותב השופט גרוניס "אלמלא נערכו הסדרי טיעון בין התביעה להגנה, הייתה מערכת אכיפת החוק הפלילי קורסת" (השופט גרוניס בדנ"פ 1187/03 פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (6) 281, 332 (2005)).

אם נוסיף לכך שהיתרון המרכזי לנאשם בהודאה היא לחסוך לעצמו עינוי דין הנובע ממערכת המשפט עצמה. יוצא לנו שהמערכת אינה רק הרוויחה הגדולה ממוסד ההודאה אלא היא גם זו שבצורה ישירה ועקיפה דוחפת את הנאשם להודות. מסיבה זו הודאות שווא צריכות להטריד מאוד את מערכת המשפט, מעבר לבעיה שלא נעשה צדק, העוול שנעשה קרה בעידודה ודחיפתה של המערכת האמונה על הצדק ולכן האחריות של מערכת המשפט לכך היא גדולה מאוד.

בעניין הודאת אדם במעשה פלילי ישנו כלל שטבעו חכמים "אין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין י ע"א). כלומר, לא ניתן על סמך הודאתו של אדם להרשיע אותו ברמה שיתחייב עונש או אפילו ייפסל לעדות בגין כך. רבים מגדולי הדורות עסקו ביסוד ההסבר לקביעה זו במיוחד סתירה שבחיוב ממוני הודאת בעל דין כמאה עדים נחשבת (קידושין סה ע"ב). הרמב"ם בהל' עדות (יב, ב) ובהל' סנהדרין (יח, ו) מנמק את העיקרון הזה בכך שאין הדין מוכרע אלא ע"י שני עדים וממילא לכאורה אין לו מקום לנאמנות לומר על עצמו משהו, כיון שבניגוד לממונות ששם ישנו תחום נאמנות, בשאר עניינים ישנו צורך בעדות ובעל דין אינו עד לעולם. מדברי הגמרא שם עולה שהבעיה היא פרוצדורלית הלכתית: בכך שהאדם קרוב לנידון וממילא נפסל לעדות בהגדרה ההלכתית. יתירה מכך על ידי עדותו נוצר פרדוקס שאם נאמין לעדותו הרי הוא רשע (אדם שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות) ורשע אינו נאמן להעיד.

אולם ניתן היה לומר כי ישנה בעיה עצמית בעצם היכולת של אדם להשים עצמו רשע מצד לשון הרע או הוצאת שם רע על עצמו ומשום כך יש צורך בשני עדים. הפרשנים בארו טעמים נוספים כגון: הנשמה לא ביד האדם (רדב"ז) ולכן אינו יכול ליטול אותה על ידי עצמו אלא יש צורך בב"ד שיכריע זאת ע"פ עדים וה"ה למלקות. מן התוספתא עולה שהאדם צריך התראה ואינו יכול להיות בעל ההתראה והמשיב לה. הרמב"ם (הל' סנהדרין יח, ו) מנמק זאת בהסבר פסיכולוגי כי חוששים שמא הוא מהאנשים מרי הנפש שרוצים להתאבד או שיש להם תחושת אשמה ותולים זאת בב"ד.

ר' שמעון שקופ טוען שבהודאה עצמית מלבד האיסור לשים עצמו רשע מחוץ לב"ד גם בב"ד זה לא קביל כיון שזה לא כדין תורה שידונו על פי הודאה בלא דרישה וחקירה והוי כחב לעצמו כמו לאחרים. זה מסנוור את שיקול הדעת של הדיינים כי זה סוף המשחק למרות שזה נעשה בלי בדיקה וחקירה. זה יוצר אמינות מופרזת. עדות אדם על עצמו אינה אמינה יותר מעדות עד חיצוני. תתייחסו להודאת הנאשם כאילו מדובר בעד יחיד המעיד כנגד נאשם שכופר באשמה, תחקרו אותו, תחשדו בכל מילה ואל תעשו לו הנחות.

על דבריו מתבסס שופט בית המשפט העליון ניל הנדל (תפ (ב"ש) 76/93 מדינת ישראל נ' סלימאן אל-עביד) וקובע: "אף אם נקבל כי אין לאמץ היום את גישת המשפט העברי של אי קבילות כל הודאות הנאשם, אין להניח את הכלל על מדפי ההיסטוריה רחוק מכל מסר לימינו. הכלל האמור מחייב את השופט בשיטה כמו שלנו להתייחס להודאת הנאשם כאשר היא הראיה היחידה והמכרעת בזהירות כפולה ומכופלת". הוא מציע להעמיד את ההודאה במבחן משולש: "המבחן של "מי אמר", הינו מבחן של אישיות הנאשם. האם יש בסיס לבית המשפט לקבוע שבפנינו עומד נאשם שיש סיבה לחשוש, על מבנה אישיותו שהודה בדבר שלא עשה, או ההיפך. המבחן של "מה אמר", הינו מבחן של תוכן העדות. האם ההודאה, על פניה הינה עדות משכנעת, סבירה, רציפת פרטים כצפוי בנסיבות העניין? המבחן של "דבר מה", אינו מתייחס רק לדבר מה נוסף, אלא גם לדבר מה חסר. יש לבדוק לא רק מה מחוץ להודאה מוסיף בה אמון, אלא מה מחוץ להודאה פוגע באמינותה. חשוב לבדוק לא רק מה שישנו בהודאה אלא אף מה שאיננו וההשלכות הנובעות מכך. "

הודאה בכפיה

כל שכתבנו קודם עוסק בהודאה מרצון בעבירה פלילית והאם יש מקום להשתמש בה כראיה להרשיע את האדם ללא ראיות חיצוניות אחרות. אולם, במידה והודאה זו הושגה שלא מרצון אלא תחת עינויים כוחה ונאמנותה יורדת פלאים.

אנו מכירים מצב של כפיה במכר ובמתנה (ב"ב מח ע"א) שבו יש חילוק בין מצב שאדם גומר ומקנה בעקבות התמורה שקיבל אגב המכר לבין מתנה שהוא אינו מקבל דבר שאז אין מתנתו מתנה אם מסר מודעה שכפו אותו. מעבר לכך, ישנו המקרה ברמב"ם בהל' גירושין (ב, כ) בו אדם נכפה לגרש והדין הוא שגיטו גט כיון שבעצם ישנה כאן כפיה של היצר הרע הממאן לגרש אבל לאמיתו של דבר היצר הטוב שהוא ביטוי לעצמיות שלו מעוניין לגרש וממילא הגט בעל תוקף ואמת. לאור זאת, יש מקום לבחון מה דין הודאה שניתנה על ידי כפיה כיון שייתכן שאין תוקף להודאה זו בדומה למתנה שמלבד הרצון להמנע מיסורין אין כאן שום דבר שמתקבל בתמורה ולכאורה היה מקום לומר שהיא אינה תופסת.

מר זוטרא חשד באחד שגנב כוס כסף (ב"מ כד ע"א) בגלל שניגב ידיו בבגדי חברו וכדי להוציא הודאה מפיו הכה אותו. הראשונים נחלקו האם היה מדובר בהכאה פיסית (רבינו ירוחם) או רק איומים ודיבורים קשים (מאירי). המגיד משנה כתב שמדובר בפסק שהוא שלא לפי הדין כי מצד הדין לא ניתן להכות וזה חלק מהמסגרת הכוללת של ב"ד הדומה למלך. בעקבות זאת מצמצם המהרשד"ם את הסמכות הזאת רק לב"ד חשוב וכן בפתחי תשובה דרש שיהיו ג' ת"ח יראי תורה שיסכימו לכך. אולם, בב"ב קסז מובאים עוד שלושה מקרים שאדם משנה את לשון השטר כדי לזכות ליותר ממון ובאמצעות מכות הוא מודה ששינה וקונסים אותו. הריטב"א כותב שסמכו על הודאתו של העבריין ולולי זה לא היו מוציאים ממון ומוכח שמדובר בהליך שהוא מן הדין ולא חוץ מן הדין ואם כך יש לשאול מדוע שנאמין שמדובר בהודאה אמיתית ולא הנובעת מלחץ כדי להפסיק את היסורין? דומה שיש לחלק בין הכרח של אדם או גויים כמובא במהרי"ק שעל זה אין לסמוך לבין כפיה של ב"ד שהולכים לפי דין התורה שאז סביר הוא שבעצם מתגלית האמת ולכן כתב הריב"ש שניתן אפילו בנפשות לצרף זאת לכמה אמתלאות כדי לסמוך על כך.

מסקנה

מציאות בה מוכרע דינו של אדם לשלילת חירותו למשך זמן כה רב ללא ראיות פורנזיות ועל סמך הודאתו לאחר עינויים קשים היא מציאות שיש בה מן העוול ומוכרח כל מי שיש בו דעת של תורה להתחלחל ולמחות על הדבר. בימים אלו בהם אנו מייחלים לחנינה מאדון העולם השופט העליון ומשפט שיהיה לפנים משורת הדין שומה עלינו להמליך את מידת הצדק שלו ולא ללכת לפי משפט האומות שגם הן עם הזמן מבינות שיש לבסס את פסק הדין על ראיות ולא להסתפק ב"מלכת הראיות" המפוקפקת הנקראת הודאה.

 

לתגובות והארות משה כהן 0527381081 moshecohn31@gmail.com