ארבע הצעות לרבנות הראשית לקראת ראש השנה, ועוד אחת

מי שיעיין בפעילות הרבנות הראשית בחודשים האחרונים יחשוב שתפקידה הוא לדאוג לצרכים הדתיים של הציבור הדתי והציבור החרדי בלבד.

אריאל מואב , כ"ח באלול תש"פ

אריאל מואב
אריאל מואב
צילום: ארגון עתים

כמעט חצי שנה חלפה מאז הוחלט לסגור את בתי הכנסת בפעם הראשונה. במשך הקיץ, לאחר ניסיונות שונים לנסח עבורם "תו סגול", היה די ברור שקיים סיכוי סביר שיוחלט על סגר נוסף בתקופת החגים, שכולל, בצורה כזו או אחרת, גם את סגירתם בשנית. ככל שהתקרב חודש תשרי, הפכו בתי הכנסת למוקד למחלוקת ציבורית.

זו הייתה יכולה להיות שעתה של הרבנות, לו הייתה מוצאת פתרון לציבור כולו, שרבים ממנו – דתיים, חילוניים, מסורתיים וחרדים – נוהגים לפקוד את בתי הכנסת בתקופה זו בכדי להתפלל, לשמוע קול שופר ולקיים את מצוות החג. במקום זאת, מאמציה התמקדו במציאות "מתווה" שיאפשר את פתיחת מבני בתי כנסת עבור מיעוט מתפללים, שיוכלו להיכנס אליהם בדוחק, ולהסתפק בפרסום המלצות כלליות לשאר הציבור.

מי שיעיין בפעילות הרבנות בחודשים האחרונים, עלול לטעות ולחשוב שתפקידה של הרבנות הוא לדאוג לצרכים הדתיים של הציבור הדתי והציבור החרדי בלבד.

במקום זאת, הנה ארבעה צעדים שיכלה הרבנות הראשית לעשות עבור כלל הציבור:

1. התייעצות מעמיקה עם גורמים במשרד הבריאות, במטרה לקבוע את גדרי פיקוח הנפש הנוגעים לתפילה במניין. כך, היו נקבעות הנחיות והמלצות על מי אסור להגיע לתפילה במניין על מנת שלא יסתכן בהדבקה (קבוצות סיכון, צוותי רפואה וכדומה), מי רשאי לשקול לצאת מן הבית ולהתפלל במניין וכדומה.

2. חיבור, הדפסה ופרסום של נוסח תפילה מיוחד, שבו תפילת הציבור מקוצרת למינימום ההכרחי, ומסומנים בו החלקים שאותם יש "להשלים" בבית, יחד עם הנחיות הלכתיות לתפילה בבית, תקיעת השופר ומנהג התשליך בשנה זו.

3. עבודה מול הרשויות המקומיות, שכוללת סימון והכנת גנים ציבוריים ושטחים פתוחים, רכישת ציליות, השכרת כסאות שיוצבו במרחקים הנדרשים ופרסום המקומות הללו בציבור. או בקיצור - לדאוג באופן יזום לאלטרנטיבה לתפילה צפופה בתוך מבנה בתי הכנסת.

4. הפעלת המשרד לשירותי דת והמועצות הדתיות ושיתוף פעולה עם גופים מאורגנים כמו חב"ד, צהר, הידברות וכדומה, לגיוס של תוקעים בשופר שיעברו בזמנים ידועים מראש ברחובות הערים ויתקעו בשופר עבור מי שנשארו בבתיהם.

בשנה זו, שבה נגזרו עלינו בדידות וריחוק חברתי, ייחודיותם של החגים – ההתאגדות המשפחתית והקהילתית סביב מצוות ומנהגי ישראל – בולטת במיוחד בהיעדרה. מעבר לארבעה הצעדים המעשיים הללו, שהינם די פשוטים עבור גוף ציבורי כמו הרבנות הראשית, נדמה שיש להוסיף עוד עצה כללית אחת:

הציבור המאמין זקוק לרבנות שאיננה מסתכמת באספקת שירותי דת, אלא חוזרת למטרתה המקורית – לדאוג לרווחה הרוחנית של כלל אזרחי ישראל.

דמיינו מה היה קורה אילו לכלל היוזמות המקומיות שאנו זוכים לראות, היה מצטרף גוף ממלכתי כמו הרבנות הראשית – כמה אנשים בודדים יכלו להרגיש, ולו במעט, שוב חלק מהקהילה, כפי שזכו להרגיש בימי חגי תשרי בימים כתיקונם על ידי שמיעת השופר, כמה נחמה הייתה להם על אף שאינם זוכים לסעוד את סעודות החג בחיק המשפחה.

בשנה זו, לצערנו, לא נראה בראש השנה וביום כיפור בתי כנסת צפופים ומלאים עד אפס מקום במתפללים ומתפללות עם סוגים שונים של כיפות וכיסויי ראש. במקום התמונה הזו, הפכו בתי הכנסת לאחרונה למוקד לפולמוס דתי צר. סביר להניח, שאלו שהולכים באופן יומיומי לבית הכנסת ידעו להסתדר – על הרבנות הראשית לזכור שתפקידה הוא גם לדאוג לכל היתר.

אריאל מואב הוא מנהל המחלקה למדיניות ציבורית בארגון "עתים" שמטרתו להביא לשיפור פני הממסד הדתי ושירותי הדת בישראל