ראש השנה - לדת-לשים

ביום הדין נודעת לנו אפסיותו של האדם אל מול מלכו של עולם, בטח בשנה זו בה בני אנוש ניגפים מול נגיף.

אביעד גדות , כ"ט באלול תש"פ

ראש השנה - לדת-לשים-ערוץ 7
שופר
צילום: iStock

חולשות. למי אין? וחסרונות? לכולנו בשפע. אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ובכלל, אין אדם מושלם ואפילו משה רבינו זכה למ"ט שערי חכמה, ולא לחמישים. "ותחסרהו מעט מאלוקים" - ידיעת ה' יתברך על אמיתתו (נדרים לח., ורש"י, שם)

אך דתנו, "אש-דת למו", איננה עיסה דביקה. אי אפשר ללוש אותה , לשנות, לעצב. האדם הוא אשר צריך לשנות את עצמו. לשם כך, בין השאר, באה השנה החדשה ובא היום בו כולנו עוברים לפניו יתברך כבני מרון. שיח החולשות האישיות די מוצה או זז הצידה, ואפשר להרים ראש אל הגודל, אל קרבת אלוקים.

יש להודות לרב שמואל אליהו שליט"א (ומעניין שבחר לעשות זאת בימי התשובה,) שהצביע על הטשטוש והעירפול שפָשָׂה במחננו כנקודה מכאיבה הגורמת למתבגר (והרי היום גיל ההתבגרות נמשך ועובר לעשור הרביעי של החיים) להיות תוהה על כל העניין. "תורה קדמה לעולם", הקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם ועל פיה אנו שואפים לתקן עולם, במלכותו.

אדם לא זקוק לאיזה מצפן בכיסו בכדי לנתב את חייו, גם לא ל'מקף מחבר' בין יהדות קרירה לדמוקרטיה. הוא זקוק להרבה הרבה יותר. לקריאת "לך לך" שתוביל אותו ואת כל אשר לו לארץ מובטחת, למזבח עקידה, לסולם אינסופי שמוצב ארצה אך ראשו מגיע השמימה, לעמוד-אש ללכת אחריו, בארץ לא זרועה, אל הארץ המובטחת, ולקול שופר שמיימי מול הר סיני, המפשט עקמומית שבלב.

"רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך. ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות." (ברכות דף יז.) ואכן שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו (רש"י, שם), עושה מלאכתו נאמנה, ולא מהיום. אך התמודדות דתל"ש לתיאבון שאומר "התורה היא התורה, וחולשותיי כרגע מובילות אותי" אינה דומה לדת-לש, המעגל ומערגל את התורה לצרכיו כאומר: "חולשותיי - הן הן התורה".

בוודאי, חנוך לנער על פי דרכו, ולעולם תהא ימין מקרבת בחום, אהבה וחיוך, ולאט לך לנער. אהבת הבריות קודמת לקירוב לתורה. אך לדרך, הארוכה והמדודה, חייבת להיות מטרה. מטרה גבוהה וגדולה. הנערים והנערות ילכו אחריה, או ישובו אליה בעתם ובזמנם, מפני שיהיה להם לאן לשוב.

גם במובן הלאומי, אפשר לדבר בדמעות-בצל על "שלושה כוחות המתאבקים במחנינו" ולהעמיד באיזה רצף ישר את הקודש, עם הלאומיות והליברליות בציטוט מדברי הרב קוק זצ"ל באורות התחיה, אך במטותא, לא להעלים את הסיפא של הרב הגדול (אורות התחיה יח'), שנקודת הקודש היא זאת המחברת הכל, היא "הנושא הכללי".

נקודה זו – מאירה כשמש ונשמרת זכה כי היא מפרנסת את החיים כולם, וכל התערבות זרה או לחץ חיצוני נדחים מפניה מיד, בדיוק כפי שבשעת השמד מוסרים את הנפש אפילו על שרוך נעל.

מגדילים לעשות ה'דת-לשים', החוסים בצילם של פוליטיקאים והוגי דעות חילוניים. כורעים ברך לאלילי הזמן ומזמינים אותנו להצטרף. אז לא, תורתנו – עצמאית לחלוטין וחפה מכל לחץ ודחק. אגב, תורה זו מעריכים אחינו בני ישראל, אשר הולכים ו"מתחזקים" בשמירת המסורת ברובם המוחלט (כך על פי נתוני הלמ"ס, וכן, יהודי שחוזר בתשובה זו הצלחה גדולה), פי כמה מאשר 'תורות' חילוניות חולפות. לנו יש משימות לאומיות ענקיות, משימות של תשובה וגאולה, של קודש ומקדש. לא נעצור אותן באמצע.

ביום הדין נודעת לנו אפסיותו של האדם אל מול מלכו של עולם, בטח בשנה זו בה בני אנוש ניגפים מול נגיף. ספרים נפתחים מול פלס יצוק, ברור, וקצת מבהיל של "צדיקים" ו"רשעים". לא של "דתיי רצף" שמהווים שרשרת הדבקה - עד החלנה, לא עלינו.

אנו בכלל בינוניים, ועדיין אופציה זו של בינוניות, פשוט לא קיימת. בינוניים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים, ולא עד בכלל. אכן, כולנו בינוניים, ולא נאמין בעצמנו עד יום מותנו. אך צריכים אנו לשאוף בכל יום להפטר מהבינוניות, כך ההלכה. לפני ה' תטהרו. הפשרנות שלנו חייבת להסתיים, לא כי יש לנו חיוב לצאת גדולים, אבל שאיפות קודש גדולות, לא נכבה, נבעיר.