מה בין 'האל הקדוש' ל'המלך הקדוש'?

כל עוד עמד המשורר לפני "האל" כפרט, הוא קיווה לישועה, אבל לא ידע אם יזכה בה. משדבק בכלל ועמד לפני ''מלך'' זכה לסליחה ולישועה.

אוריאל טויטו , כ"ט באלול תש"פ

אוריאל טויטו
אוריאל טויטו
צילום: אורות ישראל

"בעשרת ימי תשובה אומר: 'המלך הקדוש' ... , ואם טעה ... חוזר לראש" (שו"ע, או"ח, סי' תקפ"ב, סע' א). בעת כניסת השנה החדשה, אנו משנים את נוסח הברכה הרביעית שבתפילת עמידה, ובמקום לחתום 'האל הקדוש' אנו חותמים: 'המלך הקדוש'.

מה משמעות שינוי זה?

ההבדל בין עמידה לפני ה'אל' ובין עמידה לפני 'המלך', הוא ההבדל בין עמידתנו לפני האל כפרטים, לבין עמידתנו לפניו כציבור. מציאות האל אינה תלויה בעובדיו, או בעומדים לפניו בתפילה, והוא שומע את תפילתם ודואג למחסורם בחסדו, בין אם מתפלל לפניו אדם אחד, ובין אם ציבור שלם.

מלך, לעומת זאת, אינו יכול להיות מלך, אם אין לו נתינים. אין מלך בלא עם. וכדי שהאל יקרא מלך, צריך לעמוד לפניו כציבור, ולא כיחידים. גם אדם אחד, בודד, יכול לעבוד את האל. דוגמת אברהם אבינו שעבד את ה'. כל העולם כולו מעבר אחד ואברהם מהעבר השני (בר"ר מח, ב). אבל לעמוד לפני מלך, לא די באדם אחד, וגם לא בעשרה, צריך לעמוד לפניו כציבור, כאומה לפני אלוהיה. שינוי חתימת הברכה מסמל את השינוי שחל בתודעתנו, בראש השנה. בעוד שהמונח "אל" מציין את עמידת הפרט לפני האל, המונח: 'מלך' מציין את עמידתנו כציבור, וככלל, לפני המלך.

בכך אנו ממצים את עניינו של ראש השנה, בשינוי של מילה אחת. עניינו של ראש השנה הוא המעבר מהפרטיות אל הכלליות. ההשתחררות מהכבלים הפרטיים והכניסה אל תוככי עם ישראל כדי לעמוד לפני ה' כחלק מהאומה, ולא כאנשים בודדים. אנו אומרים: המלך הקדוש, כדי לציין שיש כאן עם שעובד את ה', לא רק אנשים פרטיים, ולכן הוא מלך ולא רק אל.

באופן דומה הסבירו הראשונים את מצוות תקיעת השופר בראש שנה. וכך כותב רבנו בחיי בן אשר (נולד בספרד בשנת ה"א ט"ו (1255)) בספרו כד הקמח (ראש השנה סי' ב): "ועוד במצווה זו [=תקיעת שופר] רמז למלכותו יתברך. שביום זה ברא העולם והיה מלך, כי אין מלך בלא עם, ודרך מלכי הארץ לתקוע בשופר בתחילת מלכותם".

כך עולה גם מן המזמור שאנו מוסיפים בעשרת ימי התשובה לאחר ברכת "ישתבח". (תהלים מזמור קל):

 

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת

מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה':

(ב) אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי

תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי:

 

(ג) אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ

אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד:

(ד) כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה

לְמַעַן תִּוָּרֵא:

(ה) קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי

וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי:

(ו) נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר

שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר:

 

(ז) יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה'

כִּי עִם ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת:

(ח) וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל

מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו:

בתחילת המזמור מביע המשורר את מצוקתו. הוא שקוע במעמקים וזקוק לישועת ה'. הוא כלל אינו בטוח שה' ישמע את קולו, בעודו שקוע במעמקים. הוא מתחנן "אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי, תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי". הריחוק שהוא חש מה' [=עד כדי כך שהוא חושש שה' לא ישמע את קולו] הוא לא ריחוק פיזי, אלא עוונותיו מפרידים בינו ובין ה'. הוא יודע שהוא נפל למעמקים בחטאו. ולכן הוא מזכיר את עוונותיו: "אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ, אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד". ומבקש מה' שיענה לבקשתו ויסלח לו: "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה".

האם תענה בקשתו? האם ישמע האל את קולו וימחל על חטאיו?

המשורר מקווה ומייחל לה', אך אין לו ביטחון שאכן בקשתו תשמע, וה' יקבל את תשובתו. פס' ה – ו מתארים את געגועיו אל ה' ואת כיסופיו למחילתו. אך אין בהם תשובה לשאלה: האם אכן ישמע ה' את זעקתו? האם תתקבל תפילתו?

רק בסופו של המזמור (פס' ז – ח) חל המהפך, ומובע הביטחון בישועת ה': "כִּי עִם ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת: וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו". אולם הפער בין חוסר הביטחון המובע בפסוקים ה – ו, לבין הביטחון בישועת ה' שבפסוקים ז- ח, נובע מכן שבפסוקים ה – ו, עמד המשורר כפרט בפני אלוקיו. ואילו בפסוקים ז – ח מתוארת ישועת הכלל [=והפרט כחלק ממנו]. כפרט לא בטוח שה' ישמע ויסלח וימחל, אבל לעם ישראל, לכלל, לציבור, הכפרה מובטחת. כל עוד עמד המשורר לפני "האל" כפרט, הוא קיווה לישועה, אבל לא ידע אם יזכה בה. אולם משדבק בכלל, בעם ישראל, ועמד לפני ה' כלפי 'מלך', זכה לסליחה ולישועה.

כאשר האדם מתרומם ממדרגתו הפרטית אל המדרגה הכללית, הוא כבר לא עומד כאדם בודד לפני ה' אלא כחלק מהכלל, הוא שוכח את צרותיו הפרטיות ושוקע בחיפוש אחר ישועת הכלל, אז, כחלק מן הכלל מובטחת לו הסליחה. וכך כותב הראי"ה קוק, "היסוד הכללי" (אורות הקודש, ח"ג, עמ' קמז): "האדם צריך להיחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות, הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ לייסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה. אבל צריך שתהא מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום, ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה".