לחזור לאבא

למה צריך חודש מוגדר למחול ולסלוח? מרגיש קצת צבוע, לא? השאלה הזו התעוררה בתוכי עוד בתחילת החודש והפעם היה לי זמן לברר אותה לעומק

מעיין גול , כ"ט באלול תש"פ

לחזור לאבא-ערוץ 7
שופר
צילום: istock

ערב ראש השנה. עוד רגע השמש תשקע ואוויר חדש ירד לעולם. נקי, טהור, אחר. חודש שלם התכוננו לרגע הזה.

אבל בעצם, למה צריך חודש מוגדר כדי למחול ולסלוח? מרגיש קצת צבוע, לא? השאלה הזאת התעוררה בתוכי עוד בתחילת החודש, ואולי עוד הרבה לפני, אבל הפעם גם היה לי זמן לברר אותה לעומק.

ערב שבת ב' אלול, כחלק מתפקידי החלטתי באותה שבת להעביר פעולת חב"ב (או כמו שאומרים אצלינו "עונג שבת"). לא יכולתי להתעלם מהתאריך של השבת, מחודש אלול שנכנס, ומהשאלה שקיננה בתוכי, והבנתי שזאת הזדמנות לחפש תשובות.

אז התחלתי לשוטט באינטרנט, לתור אחרי קטע שיתאים, שיסביר. אחרי חיפוש מעמיק, מצאתי. שני קטעים שנראים אחרים כל כך אבל הם משלימים כל כך.

הראשון, של הרב הדר מרגולין, שעוסק בשאלה 'למה חודש שלם?'. כלומר: בשביל לחזור בתשובה, בשביל לראות במה טעינו, מה צריך לשפר. מספיק יום- יומיים ואולי שבוע, מעמיקים. שנסתכל פנימה, נבין, נתחרט, נקבל החלטות ונמשיך... אז לא קצת הגזמנו עם הזמן? חודש?! אבל האמת היא שזה יותר גדול מזה, בשביל להגיע עמוק ללב, לעבודה הפנימית הנכונה לראש השנה, צריך עבודה רבה, להצליח להסיר מעלינו את הקליפות, להתחבר ללב, לפתוח אותו. וזה דורש זמן...

הקטע השני, של ר' קלונימוס שפירא, מדבר על תיקון של שנה שלימה, מבלי להתייחס לחודש אחד בלבד, שהמדד של התיקון שלנו הוא ראש השנה עצמו, כמה השתפרנו משנה לשנה, מה הצלחנו, עד כמה עלינו והתקדמנו. במשך שנה כולה.

קראתי את שני הקטעים האלה והבנתי שהם משלימים אחד את השני. שהם ביחד התשובה שחיפשתי.
התיקון שלנו, התשובה, צריכה להתפרס על כל השנה כולה, בהתקדמות פנימית.

ועם זאת אנחנו חייבים גם זמן מוגדר, שיאלץ אותנו לעצור משטף החיים, להסתכל פנימה, לבדוק את עצמינו. זמן שיחייב אותנו לתקן, לבקש סליחה וגם לסלוח.

ובחצות, כשירדתי לכותל לבקש סליחה, נזכרתי בעוד קטע קטן וקצת קלישאתי אבל לגמרי משלים את הפאזל. קטע שאומר שכלל איננו צבועים בחודש הזה, אנחנו רק חוזרים למקום שהכי טבעי לנו, שאנחנו הכי כוספים אליו.

וכשאני עומדת בכותל, ומסביבי קריאות 'חטאנו לפניך רחם עלינו' מכל הלב, מכל הגוונים ומכל הסוגים, גם מכאלה שנראים כ"כ רחוקים, אני מבינה שאכן בסוף כולנו רוצים לחזור לאבא. וכולנו התכנסנו להתכונן, לכסוף, ולהגיד לו סליחה.

מעיין גול, קומונרית סניף קרית ארבע בתנועת הנוער אריאל