אלקנה, מורה לדורות

יש ללמוד מאלקנה, ולקחת חלק בכל דבר מצווה, אפילו בקרבת אנשים לא ראויים, כי גודל המצווה הוא הגובר

הרב דניאל שילה , ה' בתשרי תשפ"א

הרב דניאל שילה
הרב דניאל שילה
צילום: באדיבות המצולם

בראשון של ראש השנה, קראנו בהפטרה את תחילת ספר שמואל, אודות אלקנה: 

וְעָלָה֩ הָאִ֨ישׁ הַה֤וּא מֵֽעִירוֹ֙ מִיָּמִ֣ים׀ יָמִ֔ימָה לְהִֽשְׁתַּחֲוֹ֧ת וְלִזְבֹּ֛חַ לַיקֹוָ֥ק צְבָא֖וֹת בְּשִׁלֹ֑ה וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י חָפְנִי֙ וּפִ֣נְחָ֔ס כֹּהֲנִ֖ים לַיקֹוָֽק:
מדרש ילקוט שמעוני מספר שאלקנה היה לוקח אתו את כל קרוביו, הם היו עושים רושם במקום בו חנו בדרך, ועודדו את שומעיהם להצטרף. כל שנה עלו דרך מקום אחר, עד שמשכו אחריהם רבים.

על שני גורמים מעכבים צריך היה להתגבר. הראשון היה פסל מיכה. כך מספר ילקוט שמעוני לספר שופטים: תניא רבי נתן אומר ”מגרב לשילה שלשה מילין, והיה עשן של מערכה ועשן פסלו של מיכה מעורבין זה בזה" אנשים תהו אם ללכת לכאן או לכאן. 

המעכב האפשרי השני, מובא בדברי אברבנאל. הוא שואל על הנכתב בפסוק המובא למעלה, "ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה'". הלוא עדיין איננו יודעים על עלי שהוא הכהן הגדול, וגם לא על בניו, מדוע משתרבב שמם בתוך סיפור העליה לשילה?

אברבנאל משיב, שלמרות העובדה הידועה כבר לעם, כי הכהנים בני עלי הם מושחתים ורעים, לא נמנע אלקנה מלעלות לשם. כך לשונו: "להגיד שעם היות שחפני ופנחס שני בני עלי היו במקדש והיו לוקחים הזבח בחזקה ושוכבים את הנשים כמו שיזכור אחר זה, הנה עם כל זה לא נמנע אלקנה מבוא שמה שנה בשנה להשתחוות ולזבוח, כי חשש לעבודת האל יתברך ולא חשש לרשעת הכהנים, לגודל צדקתו".

אם חשבנו שהצדיק אמור להסתייג, להתרחק ולהחרים, כל מקום שיש בו עוול חמור, אלקנה מלמד שהמטרה העיקרית גוברת על כך, ודווקא זוהי צדקתו. ייתכן אף שספג גינויים מצדיקי דורו ב"רשתות החברתיות" של אז על היכנסו לזבוח בקרבת אנשים משוקצים, אך נשאר בעמדתו והיה לאיש מופת בתולדות עמו.

מאות שנים לאחר מכן, בימי בית שני, עומדים חכמים בפני קושי דומה. בבית המקדש משמשים כוהנים גדולים אשר קנו את משרתם בכסף. יש בהם עמי ארצות אשר אינם רגילים לקרוא בכתבי הקודש. יש ביניהם כאלה שהעברית אינה שפת האם שלהם. משנה יומא א. הם גם חשודים על הצדוקיות ויש להשביע אותם לבל ישנו דבר ממה שהודרכו לעשות שם. על פי רוחות שונות שהילכו בתקופות אחדות בישראל, היה אפשרי שחכמים לא ישתפו פעולה עם הנעשה בבית המקדש. אולם חכמים לא פרשו. הם ניסו בכל כוחם, להשפיע על הכהן הירוד, והדריכו אותו לעשות הכול כראוי. ניתן לומר, שאלקנה, כפי שאברבנאל מתאר אותו, הוא שעמד לנגד עיניהם לדוגמא, כיצד יש לנהוג בעת משבר כזה. 

ומה בימינו? אלפיים שנות התפללנו לשוב לארץ ולבנותה ולהתיישב בה. "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל" "עוד תטעי כרמים בהרי שומרון" קראנו בהפטרת היום השני. לא עלתה בידנו להעלות עולים ולהתיישב בארץ, עד קום מדינת ישראל. היא מהווה את המכשיר לכך.

יש המסתייגים ממנה מפני שראשיה שריה ויועציה אינם יראי השם. אולם שאלה זו כבר עמדה לפני הקדמונים. כיצד יעצו חכמים לרשע כמו הורדוס לבנות את בית המקדש? שתי תשובות בדבר, האחת שהורדוס היה מחויב בכך כמו כל אחד אחר. היותו בעל עברות לא פוטר אותו ממצוות שהוא חייב בהן. השנייה היא שמבצע בסדר גודל כזה יוכל להיעשות רק על ידי ממלכה, והוא היה זה שעומד בראשה. בבא בתרא פרק א.  

בדומה לכך, רק ממשלה יכולה להעלות יהודים לארץ וליישב אותם בהיקף כזה . רק ממשלה יכולה לגייס צבא כדי להגן על יושבי הארץ. הקב"ה הביא בעבר ישועה לארץ על ידי מלכים חוטאים כירבעם בן יואש וכאחאב, משום שהם היו המוכנים לכך בדרך הטבע. 

כך דברי רמב"ן בענין זה: - כי התורה תצוה בדרך הארץ, ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר. ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם, זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת, או להודיע שמו לצריו לעתים, כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו: רמב"ן שופטים.

כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל", כי המנין מפני צבא המלחמה רמב"ן במדבר.
בתחילת שנות המדינה, נמנעו פוליטיקאים חרדים מלקחת חלק בממשלה, כדי לא להיות אחראים למעשים נוגדי תורה הנעשים על ידה. אילוץ פוליטי גרם להם בשנים האחרונות להיות חברים בממשלה. אולם אם יישוב הארץ ובנינה הוא מצווה מן התורה, האם כאשר יש לכך שותפים לא הגונים לכאורה, הדבר פוטר את ההגונים מליטול בכך חלק?

הרמב"ם בהלכות חנוכה, כותב ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה".

הדבר קשה מפני שאין להמליך כהנים. כמו כן לא ניתן לייסד מלוכה מחדש ללא נביא. כותב על כך הרב יעקב קמינצקי זצ"ל מגדולי ת"ח בארצות הברית : נראה לפענ"ד דמש"כ הרמב"ם שחזרה מלכות לישראל, היינו שכלל ישראל היו ברשות עצמם לגמרי, וזו נקראת מלכות מכיון דאין הכלל משועבד לשום מלכות אחרת, אבל הם עצמם באמת לא היה להם דין מלך, אלא שהיה להם דיני שופט, להגדרת מדינת ישראל כ"אתחלתא דגאולה" קמו משיגים רבים. אך מה נעשה, שמגדולי הראשונים יש שראו זאת אפילו כגאולה שלימה.

הנה כך:
1. אורחות חיים חלק א הלכות מגלה ופורים אות כח... ואין לומר הלל כי אם על גאולה שלימה כגון יציאת מצרים ונס חנוכה שחזרה להם המלכות: 
2. ספר כלבו סימן מה ד"ה שני ימים ואין לומר הלל כי אם על הגאולה שלמה כגון יציאת מצרים ונס חנוכה שחזרה להם המלכות, כתב הרב סולובייצ'יק זצ"ל: חמש דרשות עמ' 88 "רמב"ן כבר ניסח את האמת, שריבונות מדינית בארץ ישראל היא מיסודות של ירושה וישיבה. "שנצטווינו לרשת את הארץ ... ואל נעזבנה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה. אי אפשר לפרש אחרת את דברי רמב"ן"

קדם לו רבי יהושע מקוטנא, מגדולי המשיבים באירופה :שו"ת ישועות מלכו חלק יו"ד סימן סו, ב"ה יום עש"ק מצורע תרנ"א לפ"ק פה קוטנא... אמנם גם לפי דעת הרמב"ן שחשב זאת למצות עשה, מ"מ בעיקר המצוה אינו אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו, לכבוש א"י שתהי' תחת ירושתינו לא על ביאה ריקנית של עתה... ואין ספק שהיא מצווה גדולה כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה, ונאמר עוד אקבץ עליו לנקבציו.

ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה הן באנשים פחותי ערך הן בבינונים הן בישרים בלבותם קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה... יש ללמוד מאלקנה, ולקחת חלק בכל דבר מצווה, אפילו בקרבת אנשים לא ראויים, כי גודל המצווה הוא הגובר גם על הימצאותם של בלתי הגונים בסביבתה.