מלחמת יום הכיפורים
מלחמת יום הכיפוריםצילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

תא"ל במיל אביגדור קהלני, מסמליה של המערכה בצפון במלחמת יום הכיפורים, השתתף היום בטקס הזיכרון בהר הרצל במלאת 47 שנים למלחמה.

שוחחנו אתו על תחושותיו בטקס כשליח ציבור וגם על האופן בו נצרבה תודעת המלחמה ככישלון על אף ההישגים הלא מבוטלים שלה.

על רגעי קריאת 'יזכור' בטקס בהר הרצל אומר קהלני: "ברור שהייתי שליח של כל המשפחות השכולות והנופלים. קיבלתי את הכבוד לומר עליהם יזכור כי מרבית העם שוכח. העדויות של אלה שנפלו נותרו חקוקות באבן, אבל לא מול העיניים שלנו. עם זאת בו זמנית באמירת 'יזכור' אני רואה כמובן גם את דמותו של אחי עמנואל שנהרג, היה צעיר ממני בשש שנים, הלך לחיל השריון בעקבותיי והתחתן עשרה ימים לפני המלחמה, ואני רואה את דמותו של אילן שמעיה, אחיה של אשתי שהתחתן שלושת רבעי שנה לפני המלחמה ואשתו הייתה בהריון מתקדם. נולדה לו בת אחרי מותו, קוראים לה אילנה. אני רואה אותם אבל אני רואה את כל החיילים שלי. ייצגתי את עם ישראל ולא את עצמי".

על ההיבט הכללי של עם ישראל שאלנו את קהלני אודות התחושה שצריבת התודעה הישראלית היא שהפסדנו, ואולי אפילו הובסנו, במלחמת יום הכיפורים, וזאת על אף שבהיבט הכולל ישראל הגיעה להישגים מרשימים גם במלחמה זו. צריבה זו סייעה לצד המצרי לצאת בתהלוכות ניצחון.

"זה לא היה הפסד בשום אופן. צריך לחלק את המלחמה לשני חלקים. תקופת ההמתנה וההפתעה, ועל זה צריך לבדוק את עצמנו מה קרה לנו, איך לא התארגנו, איך התמונות מששת הימים הביאו אותנו לקהות חושים ולכך שלא גייסנו מילואים, איך גם כשאמרו לנו שתפרוץ מלחמה לא עשינו את הפעולות הנדרשות. זו תקופה אחת, אבל אחר כך הייתה תקופת ניהול האש. היו קרבות קשים מאוד, נהרגו מאות ואלפי חיילים שנשלחו לשדה המלחמה, אבל בסוף הם ניצחו. הניצחון מגובה בעובדות. הגענו ל-100 קילומטר מקהיר, כיתרנו את הארמיה השלישית, עצרנו 35 קילומטרים מדמשק, דבר שמאיים על דמשק ומשם ירינו ארטילריה אל תוך העיר. כלומר התוצאה של המלחמה הייתה קשה מנשוא, 2656 נהרגו ו-7000 פצועים קשה, אבל ההישג הסופי לעומת המצב שבו התחלנו צריך להעריך אותו, ואת זה עשו החיילים ולא הגנרלים".

"לא הפסדנו במלחמה", שב ומדגיש קהלני, ועם זאת הוא מוסיף כי היבט ההפתעה יש בו מעין הפסד, "קהות החושים השפיעה עד אחרון המנהיגים שלנו שלא קיבלו את ההחלטות המתבקשות להכנה למלחמה".

כמי שפוגש קהלים רחבים מהחברה הישראלית לשיחות סביב המלחמה, סבור גם קהלני כי החברה בישראל לא תמיד עורכת את ההפרדה הזו בין שתי התקופות. "אנשים זוכרים את המלחמה חזק מאוד וזה צרוב בתודעה של כל אחד מאיתנו. בני שישים שהיו אז בני 13, מה הם יכולים לדעת על המלחמה, הם שמעו את הסירנה ברחוב, הם שמעו מסיפורים. כלומר מרבית העם מכיר את הסרטים והספרים, ולכן לא ממש יודעים להבחין בין התקופות. הם זוכרים שיש צלקת. ההישג המצרי והסורי הוא בעצם ההעזה לפתוח במלחמה נגדנו למרות התמונות מששת הימים. צריך לזכור גם את תוצאות המלחמה. כשמקטינים את תוצאות המלחמה אנחנו פוגעים בחיילים ששילמו בדמם ובנפשם".

קהלני מספר כי לנוכח האווירה שבה נתקל כאשר שב מהמלחמה חש צורך לספר על המלחמה כניצחון ועל הישגיה הכבירים, ואת זאת עשה בספרו 'עוז 77'. "הניצחון היה גדול", הוא קובע.

עוד שאלנו את קהלני אם עלה בידו להגיע לתשובה מניחה את הדעת סביב השאלה כיצד זה ההנהגה הצבאית והמדינית לא נערכה למלחמה על אף אינספור התראות מודיעיניות ואחרות שהגיעו אליה.

"הצבא מקבל מודיעין מראש אמ"ן והממשלה מקבלת מהצבא, כך שאותו אדם נותן את המידע גם לממשלה וגם לצבא. אם הוא מטעה את הצבא הוא מטעה גם את הממשלה. הוא מגיש את הנתונים לעוסים ואותו אדם הטעה גם כאן וגם כאן".

בדבריו מספר קהלני כי על מנת לכתוב את ספרו הגיע בין השאר לראש הממשלה, גולדה מאיר, ושאל אותה מדוע לא גייסה מילואים על אף המודיעין הברור שהתריע מפני מלחמה מתקרבת. תשובתה של גולדה הייתה שסביבה ישבו גנרלים בכירים ועתירי ניסיון כדוגמת דיין, אלון, בר לב והרמטכ"ל וכולם אמרו שאין כל צורך בגיוס המילואים. "אותם אנשים שהסתמכו על המודיעין ועל תחושות הבטן הסתמכו על תחושות בעקבות ששת הימים. זה היה מעבר לחשש להלחיץ את העם לפני בחירות. מסתבר שההנהגה שלנו צריכה שלא יהיה לה שיקול דעת. כשיש אורות אדומים מבצעים פעולות מסוימות וכך אפשר למנוע מצב שבו מקבל ההחלטות עושה זאת מתוך תחושות בטן".

"יש כאן הרבה דברים שמצטרפים אבל יש אלוהים ששמר על העם היהודי. אם המלחמה הייתה מתחילה בראש השנה היינו סביב מנגלים והעם לא היה חוזר הביתה, אבל המלחמה התחילה ביום כיפור כפי שהמליצו הסובייטים וכך אבא שלי ואחי שהתפללו בבית הכנסת היו על הטנקים בתוך שש שעות. קיבלנו סטירת לחי כואבת מאוד אבל היא החזירה אותנו לשפיות".

האם גם היום קיים חשש לנפילת ההנהגה במהמורת הקונספציה, או שמא היום חופש הביטוי, רוחב המודיעין ונתונים נוספים מציבים אותנו במציאות אחרת?

"במקום שיש אנשים שמקבלים החלטות תמיד אפשר ליפול", משיב קהלני ומוסיף: "השאלה היא אם יש לאנשים הללו את הכלים לעשות את הדברים הללו. המערכת בנויה היום שונה. יש היום אורות אדומים שכאשר הם נדלקים חייבים לעשות פעילויות כאלה ואחרות והדברים לא נתונים לשיקול הדעת. מערכת המודיעין שלנו הרבה יותר מורכבת היום ומסועפת ויודעת עוד קודם, אבל מי שצריך להחליט אם להניע כלים קדימה הוא בן אדם שצריך לקבל את ההחלטה תחת לחצים סביבתיים".

להערכתו של קהלני "הדבר הזה לא יכול לחזור, אבל תמיד יש את מקבל ההחלטה ולפעמים הוא מקבל החלטה שמי שאמור לבצע אותה לא תמיד מבין אותה. ההתנהלות שלנו מול האיראנים בסוריה היא חלק מאותה קבלת החלטות. אומרים שהלוחם בשדה הקרב צריך אומץ, אבל גם בהנהגה המדינית צריך הרבה אומץ בקבלת החלטות ולא תמיד ההחלטות מובנות ויש מי שחושב שמקבלים אותן למען טובתך האישית. מנהיגות צריכה לקבל החלטות, היא נועדה למשול".