הליכה לקיסריה

הרב עוזי וליאורה לויאן הספיקו להגיע ליעדים לא שגרתיים, ויש להם מה לספר על זה. "ה־DNA של הקהילה בקיסריה הוא של קהילת דיוטי פרי".

אריאל פייגלין - ערוץ 7 , י"ד בתשרי תשפ"א

הרב עוזי וליאורה לויאן בחוף קיסריה
הרב עוזי וליאורה לויאן בחוף קיסריה
צילום: שלומי יוסף

"יש שתי תחושות שכל החיים עניין אותי לחוות אותן: החילוניות, ולעומתה המסורתיות", מספר הרב עוזי לויאן. "המעבר שעשינו בתקופת הקורונה משוודיה לישראל אִפשר לי להרגיש את שתיהן".

פנקס הכתובות של בני הזוג לויאן מכיל מיקומים מאוד לא סטנדרטיים למגזר. הם גדלו בירושלים, אבל הכתובת הנוכחית שלהם היא בקיסריה. עד לפני חודש וחצי, אם הייתם רוצים לשלוח להם חבילה, הכתובת על המעטפה הייתה בכלל גטבורג, שוודיה.

בשיא תקופת הקורונה, בין הסגרים, הם ארזו את הפקלאות ונפרדו מהשליחות שהייתה חלק אינטגרלי מחייהם, לטובת תפקיד מרגש ואקזוטי לא פחות - הרב עוזי נבחר לכהן כרב קהילה בקיסריה. באופן סימבולי, הוא מתאר את החזרה לארץ בתקופת הקורונה כמהלך שגרם לו להבין יותר מגזרים אחרים.

"החוויה שלי מהנחיתה בישראל היא שנהייתי 'חילוני' ברגע אחד. אם בשוודיה הייתי 'דתי' של קורונה בעצם זה ששמרנו על כל ההנחיות שהיו שם והקפדנו על הכול, פתאום נחתנו בישראל ומצאנו את עצמנו כמו תיכוניסטים שמגיעים לישיבה בפעם הראשונה. מצאתי את עצמי אומר 'מה, אני לא שומר את זה', 'לא ידעתי את זה' ו'בבית שלי לא עושים את זה'". "בישראל, אם אתה הולך בחוץ בלי מסכה אתה מינימום פושע", מוסיפה גם ליאורה, ומסבירה: "בשוודיה הקטע הזה לא קיים".

התחושה השנייה שהרב עוזי חווה היא המסורתיות. "יש בזה קסם", הוא אומר, "אף פעם לא יצא לי להרגיש ככה, כי במה שאני מאמין בו - אני מאמין עד הסוף. פתאום הקורונה זה משהו שאתה יכול קצת לעגל פינות. פתאום אני מבין איך מסורתיים מרגישים".

הרב עוזי, ליאורה לויאן וילדיהם על המטוס
צילום: באדיבות המצולם

רבנות בקהילת דיוטי פרי

הרב עוזיאל (32) וליאורה (28) לויאן הם בוגרים קלאסיים של הציונות הדתית. היא בוגרת מדרשות ומחזיקה בתואר ראשון בחינוך ממכללת הרצוג, הוא בוגר ישיבות ההסדר רמת גן והר עציון ובעל סמיכה לרבנות, ושניהם יחד נושאים בגאווה את התואר 'אבא ואמא' כשהוא יוצא מפיהם של נועם ושובי הקטנים (בני ארבע ושנה, בהתאמה). אז למה, מכל המקומות בארץ, דווקא קיסריה?

"ה־DNA של הקהילה בקיסריה הוא ייחודי", מסביר עוזי את פשר המעבר, "מעין קהילת 'דיוטי פרי' - בין הארץ לחו"ל. כששמענו עוד בשוודיה שהאופציה הזו נפתחת, היה לנו ברור שחייבים לנסות".

לטובת אנשים שפחות בקיאים במבני קהילות בארץ ובחו"ל, תוכלו לפרט מה ההבדלים בין הקהילות?

"אין מה להשוות בכלל", אומר עוזי, "בגטבורג הקהילה שלנו כללה גם אנשים שאין להם דבר וחצי דבר עם יהדות ביומיום, והם בכל זאת היו חלק אינטגרלי מהקהילה. אומנם אני מקווה שזה יקרה גם בקיסריה, אבל אנשים כאלה יהיו חלק מהמעגל השני, אולי אפילו השלישי.

"לפעמים אני חושב שזה סתם שיתוף השם, כי זה בכלל לא אותו תפקיד, סתם קוראים לשניהם רב קהילה. בחו"ל הרב נתפס כאיש מקצוע במובן החיובי של המילה. זה אדם שיש לו עבודה, שזה המקצוע שלו".

"צריך להבין שהרבנות בחו"ל היא רבנות קהילתית", מדייקת ליאורה את ההבדל, "לרב ולרבנית יש קשר אינטימי עם כל בני הקהילה. הרב מלמד, מלווה ומחתן, ולא עלינו לפעמים גם קובר. בארץ זה מחולק לנישות - יש רב בית הכנסת, יש הרב שמלמד במוסד מסוים, וכו'".

"וזה בלי שדיברנו בכלל על סוגיית הפרנסה או הפוליטיקה", מוסיף עוזי.

הזכרתם פרנסה, מותר לשאול איך זה עובד כלכלית? בכל זאת, יש הבדל בין להחזיק בית בקיסריה לקרוואן באיזה יישוב.

לעוזי וליאורה אין בעיה לדבר על הנושא. "הקהילה פה יודעת להעריך את הרב שלה, וזו הערכה שבסוף מיתרגמת לערך כלכלי. אם אתה רוצה רב שיגור לידך למרות שאתה מבין שזה יקר, אז אתה גם מוכן לשלם על זה. אני לא אגיד לך שזו עבודה להתעשר ממנה, אבל אנחנו גם לא בקבוצת הסיכון של קו העוני, ואנחנו אסירי תודה על זה. בכלל, עצם זה שבתקופה של קורונה אנחנו בכלל זוכים להתחיל משהו חדש, דבר שהוא נדיר בנוף הישראלי, לא רק אצל רבנים אלא בכלל, זה לא מובן מאליו".

ועד כמה האווירה בשכונה ובקהילה מושפעת מהעובדה שמדובר באנשי האלפיון העליון?

כאן הרב עוזי כבר נזהר בלשונו, אבל כן מוכן לספר שלא מעט מאנשי המפתח בקהילה הם אנשים שיש להם ביומיום הרבה עובדים שמקשיבים להם, אנשים שהדעה שלהם חשובה. "זה לא שבקיסריה יש רק עשירים כקורח, אבל נכון שאין שם עניים.

"אז אפשר לראות בזה את הצד המאתגר", הוא ממשיך, "להסתכל על הקונפליקטים שיכולים להיווצר בתוך הקהילה. אבל אני בוחר גם לראות את זה אחרת, שמדובר בחומר אנושי איכותי לגדול ולצמוח איתו. שלמרות שבתדר הבסיסי שלה זו לא קהילה דוסית, או מה שמכונה 'תורנית', זו קהילה מאוד לומדת, מאוד צמאה להתרחשות יהודית".

מעבר להבדלים בגודל הכיפה וברמת ההכנסה, כשאני חושב על קיסריה, באופן טבעי התמונות שעולות לראש הן של אנשים מבוגרים, לעיתים אפילו כפליים בגיל מעוזי ומליאורה. "תראה", אומרת ליאורה, "בקיסריה יש חמישה גני ילדים. נכון שמבחינה מספרית זה אולי מעט בהשוואה לערים שבהן אתה יכול למצוא חמישה גנים ברחוב, אבל בכל זאת מדובר ב־ 150 ילדים. יש פה פוטנציאל".

"אבל בגדול", ממשיך אותה עוזי, "אתה צודק שרוב האנשים פה כבר גידלו ילדים ומשפחות, כי חייבים להודות ביושר שלא כל זוג צעיר יכול להרשות לעצמו בית בקיסריה. כלומר, לרוב חברי הקהילה יש ילדים בערך בגילנו, והם באו לפה בשביל לנוח, להגיע אל המנוחה ואל הנחלה".

איזה אנשים למשל, מישהו שאנחנו מכירים? אני מנסה את מזלי, ועוזי וליאורה צוחקים אבל מתעקשים לשמור על הפרטיות של חברי הקהילה. אולי רק תגידו מה התפקיד שלהם? אני מנסה בכל זאת, נגיד, אולי הגבאי של בית הכנסת הוא המנכ"ל של 'רפאל'? "לא", צוחקת ליאורה בהפתעה, "אבל קוראים לו רפאל. ניחוש יפה".

הזכרת קודם מעגלים בקהילה - מעגל שני, שלישי. לפי מה בדיוק עובדת החלוקה?

"המעגל הראשון מבחינתי הם המשתתפים הקבועים בבית הכנסת וב'פעילויות הדת'. המעגל השני הם המשתתפים הלא קבועים, שמגיעים רק מדי פעם. המעגל השלישי הם מי שנמצאים ב'מים הטריטוריאליים', ועדיין איכשהו עם זיקה. והמעגל הרביעי הוא כבר לא מעגל", אומר הרב עוזי, מתקשה למצוא הגדרה מדויקת.

"אפרופו המעגל השני והשלישי", הוא אומר, "זה משהו שמאוד כואב לי פה בינתיים. שחילוני בארץ מרגיש לא קשור לבית הכנסת, ובטח ובטח לא לרב. דווקא בקהילת גטבורג, שהיא באמת הכי רחוקה - לכולם שם היה ברור שצריך להיות רב. זה משהו שהייתי שמח לראות קורם עור וגידים בארץ, וברור שזה ידרוש גם קצת ויתורים מהעולם הדתי. כשאתה רוצה להכניס את כולם, אתה צריך להנמיך את החומה. זו שאלה טובה מי בנה אותה ראשון, אבל עובדה שהיא קיימת".

אגב מעגלים ותושבי קיסריה, באיזה מעגל נמצא ביבי?

"לא משנה באיזה מעגל", אומרת ליאורה, "העיקר שכמה שיותר רחוק מהרעש של ההפגנות והזמבורות. אבל אם כבר", היא מוסיפה בחיוך, "אני רוצה לפנות בקריאה נרגשת לראש הממשלה ורעייתו ולהזמין אותם לבית הכנסת שלנו. נחכה בסבלנות עד שהם יבואו".

"אנחנו נשמח ונתכבד מאוד כשראש הממשלה יגיע לבית הכנסת", אומר עוזי, "אבל בינתיים אנחנו מתכבדים לא פחות בשאר חברי הקהילה".

פעם עוגב, היום רב

הצלחתם לשכנע אותי למה קיסריה הייתה צעד מתבקש, אבל עדיין לא הבנתי את השלב הקודם. הייתם זוג צעיר, חתונה, ילד אחד, ופתאום שוודיה? מאיפה זה הגיע?

"עד היום אנחנו שואלים את עצמנו את זה", עונה ליאורה ושניהם צוחקים, "אבל תן לי לספר לך משהו". ליאורה מספרת איך לפני היציאה לשליחות הם היו בהרצאה של הרב סתיו, שהיה בשליחות בבלגיה בעצמו בעבר. ממנו הם שמעו שבדרך כלל כשבני זוג רוצים לצאת לשליחות, יש אחד שרוצה ואחת שמסכימה. 'מסכימה' בלשון נקבה דווקא, ולפי זה שכל הזוגות שהיו בחדר צחקו, הוא כנראה צדק. "גם אצלנו", ליאורה ממשיכה, "למרות שלי יש יותר רקע עם יהדות התפוצות כי ההורים וכל המשפחה מחו"ל, וגם עבדתי ב'תגלית' - בסוף זה היה חלום חייו של עוזי, ואני זרמתי".

"הייתי כרווק בשליחות בגרמניה", מספר עוזי, "וראיתי עולם יהודי שלם שעומד בפני הכחדה, ואף אחד לא מודע לזה. גם כשמדברים על יהדות התפוצות, מדברים על ארצות הברית ואולי טיפה על אירופה, אבל בטח שלא על צפון אירופה. הם כאילו חדשות האתמול". סקנדינביה בכלל נחשבת לפריפריה של אירופה, ולא רק המהפכה התעשייתית הגיעה לשם מאוחר יותר, אלא גם היהודים. כשאנחנו חושבים על הליבה של יהדות אשכנז, על היידישקייט, זה מעולם לא היה בסקנדינביה, אלא בארצות כמו גרמניה, פולין וליטא.

"גטבורג, למשל, היא קהילה שקיימת בערך 150 שנה", ממשיכה אותו ליאורה, "אבל הם היו קהילה קונסרבטיבית, עם עוגב בבית הכנסת וישיבה מעורבת של גברים ונשים. לאט לאט הם הלכו ונעלמו, והם הגיעו להבנה שכדי שיהיה המשך לקהילה וקשר לעולם היהודי, הם חייבים רב אורתודוקסי מצד אחד, ומצד שני שזה יהיה רב שיכול להכיל מורכבות של קהילה כזאת". הרב הזה היה עוזי.

אם אתה צריך לאפיין את החיים היהודיים בשוודיה, מה מיוחד שם?

הנקודה שעוזי בוחר לשים עליה את האצבע היא שהקהילות היהודיות בשוודיה מעולם לא היו חזקות. הוא מתאר סיטואציה שחזרה על עצמה לאורך השנים: יהודים מגיעים, מקימים קהילה, מתבוללים, מגיעים יהודים חדשים, מתבוללים וחוזר חלילה. "מה שכן ראוי לציין", הוא מדגיש, "זה שגם שוודיה וגם דנמרק קנו את עולמן בשואה, כשדנמרק הצילה את כל היהודים שלה בכך שהבריחה אותם לשוודיה. ככה שזה אולי לא ה'שטייטל' של מרכז אירופה, אבל מאידך המקום לא רווי בדם יהודי כמו שם".

"המצב עכשיו עם בני דודנו שם גם לא ממש עוזר", אומרת ליאורה, "יש בשוודיה התעוררות לאומית שמנסה לשמר את צביונה של המדינה, והיהודים תמיד עומדים בתווך. למשל, לפני חודש היו במאלמו, עיר שוודית שהיום כבר כמעט חמישים אחוז מתושביה מוסלמים, מהומות בין הימין הקיצוני למוסלמים, ומה שהמוסלמים צעקו היה 'איטבח אל יהוד'. מה הקשר? לא היה אף יהודי בסיפור".

וזה מאיים? מפחיד להסתובב עם כיפה ברחוב?

"התשובה היא לא", עונה עוזי, "אבל מה שמטריד אותי הוא שזו בכלל שאלה. איך זה שב־2020, במדינה נאורה כמו שוודיה, שהיא באמת פתוחה ושוויונית, זה עדיין נושא שצריך להעסיק את חברי הקהילה שלנו? אגב, מבחינתם זה היה יותר דיון על שרשראות מגן דוד וכדומה, כי אני הייתי היחיד שהלך עם כיפה".

"גם באזורים היותר מוסלמיים", אומרת ליאורה, "בסוף אנשים חיים את חייהם. יש לי חברים שגרים במאלמו. זה קצת כמו שבשנת 2004 היו אומרים 'יו, איך אתה גר בישראל, יש כל הזמן פיגועים'. נכון, היו כל הזמן פיגועים, ובכל זאת גרנו בישראל, כי החיים הם לא רק סך הפיגועים שיש".

עם שלא נלחם 300 שנה

אי אפשר בלי קצת קורונה, כי בכל זאת, ההשוואות לשוודיה עלו כמה פעמים בתקופה האחרונה.

ליאורה מבקשת להפריך קודם כול את המיתוס שבשוודיה לא עשו כלום. היא מספרת שביטלו טיסות, ביטלו אירועי תרבות וסגרו גבולות. מה שכן, לא עשו ניסיונות מלאכותיים כמו סגר או סגירת מערכת החינוך. למרות שהשוודים שילמו מחיר כבד בנפש והיו מחדלים גדולים, היום, כשליאורה מסתכלת על העקומה השוודית, היא דווקא רואה סיבה לאופטימיות זהירה לגבי גבולות הגזרה של הקורונה. "הייתה עלייה מאוד גדולה, לקח להם זמן להתאושש, אבל עכשיו יש ירידה, וכבר תקופה שהם על חמישה מתים ביום", היא אומרת.

"דבר שני, אי אפשר להשוות בכלל בין ישראל לשוודיה, לא מבחינת היחס של הממשלה לאזרחים ולא מבחינת היחס של האזרחים לממשלה. מבחינת הממשלה, גם בשיא התמותה עוד היו דיונים של ועדי עובדים אם זה בסדר לדרוש מעובדים בבתי אבות ללבוש ציוד מגן בזמן העבודה, כי זה פוגע בתנאי התעסוקה שלהם. במונחים לא־שוודיים זו הייתה שאננות פושעת, במונחים שוודיים זה היה 'מה זאת אומרת, אנחנו דמוקרטיה, האזרחים לפני הכול, המשטרה לא מסתובבת ומחלקת קנסות כי אנשים לא מסתובבים עם מסכות'.

"ומבחינת האזרחים", היא ממשיכה, "צריך להבין שהממשלה בשוודיה מאוד לא פופולרית, ולקח לה שלושה חודשים לקום. מפלגת השלטון עדיין חזקה, אבל הפופולריות שלה בצניחה בעשור האחרון. הישראלים היו קורעים ממשלה כזאת תוך שבוע, בטח כשאחוזי התמותה היו מתחילים לעלות, אבל השוודים כביכול אומרים 'כן, אנחנו עושים את הכי טוב שלנו, וזה באמת מצער שהרבה זקנים מתים'. הם לא אנשים טיפשים, פשוט יש להם אמונה כזאת שהממשלה עושה את הטוב ביותר שביכולתה".

"אנחנו עם של נהגי מוניות", אומר עוזי, "עם מאוד דעתן. בעת צרה אנחנו יודעים לשים הכול בצד, להתלכד ולאחד כוחות כדי לחסל את האויב, אבל מיד אחר כך מתחילים חילוקי הדעות. אנחנו לא טובים בשגרה, ולעומת זאת לשוודים אין מושג איך להתמודד עם חירום, זה עם שלא נלחם כבר 300 שנה. גם אם הם היו חושבים שהפתרון זה לעשות סגר, האוכלוסייה שלהם לא מסוגלת לבצע את זה".

ועכשיו לשאלה הכי חשובה - שבדיה או שוודיה?

"בהחלט שאלה חשובה", ליאורה צוחקת, "אגלה לך סוד מקצועי: אני כותבת עם ב' כי זה חוסך לי תווים בטוויטר. אבל בעיקרון, לפי מה שהאקדמיה ללשון העברית קבעה, צריך לכתוב שוודיה. הבעיה היא שהכתיב שבדיה כבר מזוהה איתי, ככה שאני לא יכולה לחזור אחורה".

ישראל שלי, ושל הבנות

השיחה עם השניים על הקורונה וההשוואות בין שוודיה לישראל היו רצופות מוטיבים צבאיים דוגמת 'להדק כוחות', 'לחסל את האויב' ו'הסורים על הגדרות', ואני מנצל כמה דקות שבהן הרב עוזי עוזב אותנו לטובת שיחת טלפון חשובה עם השליחים שהחליפו אותם בגטבורג, כדי לברר עם ליאורה האם כל הסלנג הצבאי הזה קשור לעבודה החדשה שלה - רכזת מתנדבים של תנועת 'הביטחוניסטים'.

"הביטחוניסטים היא תנועה של בכירים לשעבר במערכת הביטחון", היא מספרת, "שמקדמים ביטחון לאומי שנשען על ערכי הציונות והאתוס הישראלי המאחד". ובמילים פשוטות עם פחות פאתוס, אלה פשוט אנשים ששואלים את עצמם לשם מה כל הדבר הזה שנקרא 'ביטחון' ו'צבא', את מה זה משרת? כשאנחנו נלחמים, מה המטרה שאנחנו רואים מול העיניים?

ליאורה עברה את המסלול הרגיל במגזר: אולפנת חורב, שירות לאומי בברנקו וייס, תואר ראשון בהרצוג ("זה אולי נשמע בנאלי", היא אומרת בחיוך, "אבל בקטמון זה היה נחשב בזמנו פורץ דרך"). אבל אחרי תקופה קצרה של הוראה באולפנות ובקורס נתיב, היא הרגישה שהיא מחפשת משהו אחר, ופנתה לתואר שני במדיניות ציבוריות. באחד מימי העיון לרבנים שעוזי השתתף בהם, נשאה דברים שרה העצני־כהן מארגון 'ישראל שלי'. הרב עוזי נתקל בה בחוץ, והציע: אם את מחפשת אנשים שיעבדו איתך, אשתי כותבת יפה. השאר היסטוריה.

"'ישראל שלי' הוא בעיניי אחד מארגוני החברה האזרחית החשובים במגרש, כשאנשים כל פעם מופתעים מכמה הוא קטן. אתה שומע 'ישראל שלי' ומדמיין איזה מאה עובדי משרד, בעוד שבשלב מסוים היינו רק שלושה אנשים. סליחה, נשים. איילת שקד כבר מזמן לא שם, אבל שרה, אני, זה ארגון מאוד נשי. עכשיו יש גם בנים, ואולי אפילו יותר מבנות, אבל לקבוצת הווטסאפ שלנו עדיין קוראים ‘ישראל שלי, הבנות’".

ובמה בא לידי ביטוי שהארגון 'נשי'?

"זה ארגון שמתנהל עם אפס אגו, גם ביחסים הבין־אישיים בתוך הארגון וגם כלפי חוץ. זה לא שלבנות אין אגו או שרק לבנים יש אגו, אבל אני יודעת מה אני רואה. היה איזה קמפיין שעשינו, עם סלוגן שהגינו בקבוצת הווטסאפ, וכשהוא הצליח - לא היה ארגון אחד שלא לקח קרדיט על הקמפיין הזה, וזרמנו עם זה, כי אנחנו ארגון לא מסתכסך. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם כל מיני ארגונים. אני מאוד אוהבת את איך שהארגון עובד, אני חושבת שהוא מציג קול ימני, לאומי, לא מתלהם, לא אוטומטי, אינטליגנטי, מעמיק. אני יודעת כמה חשיבה מושקעת גם בפרויקטים הכי פשוטים שלנו".

המעבר מ'ישראל שלי', שם היא עדיין פעילה על אש נמוכה, לתנועת 'הביטחוניסטים', הרגיש לה הכי טבעי שיש. "אני מרגישה שעברתי דירה בתוך אותה שכונה", היא מתארת את מעבר התפקידים, "גם ב'ישראל שלי' וגם ב'ביטחוניסטים' אני מרגישה שאני נמצאת בארגון מאוד חשוב בשיח הישראלי. אלה שני ארגונים שאני מאוד שמחה שנמצאים פה".

ליאורה לויאן
צילום: באדיבות המצולמת

אשת הרב, וגם רבנית

זו שאלה אולי קצת חצופה שלא היו שואלים גבר, אבל את מרגישה שזה מסתדר עם תפקיד הרבנית?

"אני חושבת שעולם הרבניות מתחלק לשניים", היא אומרת, "אלו שהתחתנו עם רב ואלו שהן רבנית בזכות עצמן. מצד האמת אני חושבת שאני איפשהו באמצע. כנראה שלא הייתי מוצאת את עצמי רבנית קהילה לולא התחתנתי עם רב, אבל אני מאוד שלמה עם התפקיד הזה. כשהולכים להגשים חלום של אחד מבני הזוג, צריך המון חשיבה על מה המקום של בן הזוג השני, כי הרבה פעמים זה קצת ברירת מחדל. אה, היא רבנית, אז היא תהיה מורה בבית הספר היסודי ותעשה תפילות ילדים. וחשוב לי להבהיר", היא מוסיפה בחיוך מאיים, "אני לא עושה תפילות ילדים".

ליאורה מונה רשימת דברים שעשתה תחת הטייטל 'רבנית', למשל: לשמש כבלנית, להעביר שיעורים, לארח ועוד דברים שמבחינתה היו חלק אינטגרלי מהעבודה והשליחות - אבל מציינת כי זה מעולם לא היה הסיפור שלה. "בעלי עבד בלי סוף, ואני מצאתי את עצמי בחופשת לידה שוודית ארוכה, אז העברתי הרצאות על ישראל, עשיתי שיתופי פעולה עם ארגון ידידי ישראל בשוודיה, כתבתי בלוג, ניסיתי למצוא את המקום שלי".

וכשמצאת את המקום הזה בעולם הפעילות הציבורית, את מרגישה שמתייחסים אלייך שונה כי את אישה, דתייה ועוד אמא לילדים?

"להיות דתייה זה לא השוס", היא צוחקת, "להיות דתייה עם כיסוי ראש זה המהפך. גם דתייה עם שם משפחה אחד זה מהפך, ובמיוחד ששם המשפחה הזה מזרחי. במהלך התקופה האחרונה פרסמתי מאמרים במגוון במות, כמו 'הארץ', 'ישראל היום', 'השילוח' וחדשות 12, וממש הרגשתי איך כיסוי הראש מסמל אותי, לשני הכיוונים.

"אחרי המאמר ב'הארץ' קיבלתי מלא תגובות בסגנון 'מה אתם מקשיבים למישהי עם תרבוש על הראש', 'היא בעצם שתולה של ביבי' וכו'. אבל מהצד השני, למשל, לפני כמה זמן היינו פה באירוע בקיסריה, ואחד האורחים ניגש אליי ואמר לי: ‘תשמעי, שמעתי אותך מדברת בערוץ 12 וממש ממש התרגשתי. עומדת דוסית עם מטפחת, עם חצאית, ומדברת ברהיטות על נושא בינלאומי של מדיניות, הייתי ממש גאה’.

"אז נכון שלא חסרים דתיים בתקשורת, אבל זה כן קצת טוויסט שמופיעה בחורה שנראית כמוני, ומדברת על דברים שהם לא שרה אמנו. זה יוצר איזשהו ערבוב שאנשים לא רגילים לערבב אותו, כי באופן כללי נשים לא שמות את עצמן בפרונט, ונשים דתיות אפילו פחות. לפעמים מאילוץ של מרוץ החיים, משפחה, ילדים, לפעמים מצניעות ולפעמים מכל מיני סיבות אחרות".

לגבי האימהות, היא מציינת כי במכללה למדינאות, שבה למדה את התואר, היו במחזור שלה נשים רבות, אבל רק שתיים מהן עם ילדים: ליאורה, שהייתה עם תינוק, ומוריה קור, שהייתה עם ארבעה ילדים. את הסיבה לכך היא רואה בעובדה שפעילות ציבורית היא עניין קשה ותובעני, והמתח שבין עבודה למשפחה גורם להרבה נשים לנשור או אפילו לא להתחיל, ואצל נשים דתיות הדבר בא יותר לידי ביטוי.

אנחנו לקראת סיום כשעוזי חוזר אלינו ומנצל את הבמה לקריאה נרגשת: "תתעוררו, תתעוררו, תתעוררו. עם ישראל פשוט נמחק לנו מול העיניים. תתעוררו וצאו לשליחות לפני שיהיה מאוחר מדי".