הרב אלי סדן:
מעולם לא היה הצבא דתי כמו היום

ראש מוסדות בני דוד בראיון נדיר: "הרמטכ"ל כוכבי רוצה לנצח, הוא יודע שהכנסת בנות לכל היחידות הלוחמות תחסל את הלוחמנות של הצבא".

עפרה לקס , י"ג בתשרי תשפ"א

הרב אלי סדן
הרב אלי סדן
צילום: אבי אוחיון, לע״מ

תחושת דחיפות, כמעט בהילות, סוערת בקרבו של הרב אלי סדן בחודשים האחרונים. הרגשה שהציונות הדתית חייבת לקחת את עצמה בידיים, להתאחד, לכרות ברית מגזרית מחודשת, כי ככה אי אפשר להמשיך. זה לא שחסרות לו סערות. הצבא מספק לו כאלה בלי סוף, המכינה הקדם־צבאית 'בני דוד' בעלי שהוא עומד בראשה ניצבה בשנים האחרונות במוקד כמה מהדורות חדשות, ובכלל, ידיו מלאות עבודה. אבל הוא מוטרד. את האיבה השוררת היום בתוך הציונות הדתית פנימה הוא מגדיר "הרסנית", והוא סבור כי הדבר מונע מהמגזר למלא את שליחותו האמיתית בתוך עם ישראל כולו. המחשבות האלה הביאו אותו להסכים להתראיין, למרות הקורונה ובעיקר למרות שהוא לא אוהב תקשורת. "לא אוהב", כדאי לחדד, היא לשון המעטה.

"אפשר להיות פוליטיקאי ישר"

בשנה האחרונה הוציא הרב סדן לאור את החוברת 'רב המאחד'. הוא נפגש עם רבנים מכל תתי־המגזר הציוני־דתי כדי לנסח את המוסכם והמשותף, ומתוך רצון לפתח שיח תוך־מגזרי. המטרה: לשקם את הגוף החבוט שנקרא ציונות דתית. "אני מרגיש שיש רמה מסוימת של כעס בין הסקטורים שונים בתוך הציונות הדתית. אני חושש שבחורה שאבא שלה מהר המור תחשוש להיפגש עם בחור מהגוש ולהפך. המתח הנפשי ששורר בין המגזרים השונים, החרד"לים והליברלים, הוא לא טוב מבחינה רוחנית, נפשית ופסיכולוגית. הוא פוגע בכולנו מבחינה ציבורית".

השאלה היא האם באמת קיימת משנה ציונית־דתית סדורה שאפשר לקדם.

"שני הפרקים הראשונים בחוברת שכתבתי יכולים להיות המצע של התנועה הדתית־לאומית", הוא אומר. הפרקים עוסקים בהיסטוריה וברעיונות של הציונות הדתית סביב התורה, העם והמדינה. החוברת עוסקת גם באתגרים של הציונות הדתית, ולבסוף באידיאולוגיה המשותפת, המוסכמת לפי דעתו על רוב הציונות הדתית. "יש מקום למפלגה ציונית־דתית, והיא צריכה לעסוק לפני הכול בסוגיות דת ומדינה. זה לא נעשה בשנים האחרונות. התבלבלנו משתי סיבות מאוד כואבות. הראשונה, כי הטראומות שעברנו בשנים האחרונות הן סביב נושא ימין-שמאל. זה הנושא הכי תוסס בנפש, והוא שהביא אנשים מאוד מוכשרים כמו נפתלי בנט ואיילת שקד לומר: אנחנו נוביל את הימין. הסיבה השנייה היא חמורה יותר. המחלוקות יצרו תחושה כאילו אנחנו לא יכולים להתלכד סביב סוגיות של דת ומדינה, ואני חושב שזה לא נכון. אנחנו צריכים להבין שהמאבק על הדברים הכי מהותיים של היהדות במדינת ישראל נשמט לנו מהידיים. השבת הולכת להימחק. המשפחה הולכת ונשחקת. יש לנו אחריות על עם ישראל. צריך לפתוח במאבק להצלת עם ישראל. צריך שסמוטריץ', פרץ ועוד אנשים יכריזו על חזרה למפלגה ציונית־דתית".

בלי בנט ושקד?

"הם יכולים להצטרף, אין לי בעיה, אבל זו תהיה מפלגה דתית־לאומית. זה יהיה המצע שלה, וכל מי שירצה להצטרף יצטרך להיות נאמן למצע הזה. אם את שואלת אותי, בנט ושקד לא מעוניינים במצע הזה, כי הם רוצים להוביל את המדינה, להיות ראש ממשלה ושר משפטים. הציונות הדתית מצמצמת אותם. הם הגיעו אלינו כי ביבי חסם אותם. ברגע שביבי ירד, אני מעריך שהם ייכנסו להיות חברי ליכוד. אמרתי לבנט, אני בהחלט חושב שכשר ביטחון וראש ממשלה התרומה שלך הרבה יותר גדולה מאשר כראש הציונות הדתית. כראש הציונות הדתית תצטרך להילחם על שבת ועל טהרת המשפחה, אבל אתה רוצה ויכול לנצח את החיזבאללה". הרב סדן מחובר מאוד לפוליטיקאים של הציונות הדתית, ואף ישב במועצה הציבורית שמינתה את הרב רפי פרץ. כשהוא מדבר פוליטיקה, זה כי הוא מכיר היטב את הדברים מבפנים.

מפלגה ציונית־דתית צריכה לעסוק רק בנושאי דת ומדינה, או שיכולות להיות לה שאיפות לקבל את תיק המשפטים וראשות הממשלה?

הרב סדן קצת מתקומם על השאלה. "לעת הזאת הציונות הדתית היא מגזר קטן בחברה הישראלית. בעשור הקרוב לא יהיו לנו 40 מנדטים, אלא אם נוותר על המצע האידיאולוגי הדתי־לאומי. מי שאין לו 40 מנדטים לא יהיה ראש ממשלה. כל אחד צריך לדעת מה התרומה הכי חשובה שהוא יכול לתרום לעם ישראל. בעתיד, הציונות הדתית תגדל, ומגזרים אחרים יבינו את האמת הגדולה שלה, ואז יהיה לה ראש ממשלה. אבל אנחנו מתבלבלים בין העתיד לבין ההווה. בהווה רוב האוכלוסייה חילונית או חרדית. המצע הדתי־לאומי כמו שהגדרתי בשני הפרקים הראשונים, לא מקובל בעת הזאת על רוב הציבור. דווקא לכן יש פה תפקיד היסטורי חשוב מאין כמוהו, לחבר את התורה והמדינה, ובעתיד גם אחרים יודו בגישה זו ויצטרפו אליה. בינתיים צריך צניעות וסבלנות".

למה הציבור התורני־לאומי לא מצליח להצמיח מנהיגות פוליטית סוחפת?

"זו אחת הבעיות הגדולות. היציאה של הקודש אל החול היא מורכבת". ומה הכי מורכב בעיניו, עוד יותר מפוליטיקה? שדה התקשורת. "כשאנשים דתיים הולכים לתקשורת הכללית - או שהם נכנעים ועוזבים, או שהם מאמצים את צורת החשיבה של התקשורת ומוותרים על הערכים שלהם. שואלים אותי למה אני לא מפנה תלמידים שלי לגלי צה"ל ולתקשורת, ואני עונה: כי הם רוצים לשמור על הערכים שלהם.

"בניגוד לצה"ל, ששם בסופו של חשבון הצבא מעוניין לקבל מאיתנו בדיוק את מה שאנחנו רוצים לתת, בתקשורת זה לא כך. יש לי כמה תלמידים שהלכו לתקשורת, לגלי צה"ל ולעיתונות, והם הסבירו לי שמה שהבוס רוצה בדרך כלל מנוגד לעולם הערכי שלהם, וכן להפך - הרבה פעמים מה שהם רוצים להגיש נפסל, כי זה לא באג'נדה. לצערי כיום התקשורת הכללית גורמת נזקים עצומים לאווירה הציבורית בארץ, מרבה שנאה וביזוי ערכי תורה וכדומה. הדרך היחידה לפעול היא כאשר בעל המאה רוצה תקשורת אמונית, שם אפשר לתת את מה שראוי, ואז זה באמת יכול להיות מאוד חשוב ומשפיע. אבל ההכפפה לגורמים אחרים מביאה להתרופפות ערכית או לחילופין לעזיבת התחום כדי לשמור על ערכי הדיבור. אני יודע שיש יחידי סגולה שיודעים לפעול מעבר לקווים, אבל איך שאני מסתכל על ה־20-­30 השנים האחרונות, אלה ממש יחידי סגולה.

"לגבי פוליטיקה, יש לי ויכוח עם אנשים. רבים אומרים לי שכיום אי אפשר להיות פוליטיקאי ישר. האמירה הזאת גורמת לכך שאנשים איכותיים - ואגב, לא רק דתיים - אינם רוצים ללכת לפוליטיקה. אני טוען שאפשר להיות פוליטיקאי בלי לשקר, אבל זה דורש כישורים מתאימים". עם זאת, הוא מודה שזה רחוק מלהיות פשוט. "לצערי אין לנו מספיק מועמדים מתאימים. הרב רפי הוא דוגמה קלאסית. הלוואי שכל חברי הממשלה היו בעלי מטען ערכי כמו שלו. גם טייס, גם רב, גם מחנך דגול בעל ענווה ומידות תרומיות. כנראה שזה לא מספיק כדי להיות פוליטיקאי מצליח".

אז מה החזון הפוליטי שלך?

"על הפרקטיקה צריך לדון. אבל אני מאמין שאם הרבנים מכל הזרמים יתאחדו ויעמדו כולם מאחורי המפלגה הציונית־דתית - זה אפשרי. אם הם יקראו להצביע למפלגה ציונית־דתית, אז 80 אחוז יחזרו הביתה. אבל כל זמן שהרבנים לא מצליחים להתאחד, אנחנו אבודים. זאת הדאגה שלי".

70 אחוז הורידו כיפה

היום המכינה בעלי כבר הפכה למובנת מאליה. היא, אחיותיה הדתיות ובנות הדוד החילוניות והמעורבות הן מסגרות על־תיכוניות לגיטימיות עבור נוער דתי וגם חילוני. אבל אי אז, לפני 32 שנה, עוררה המכינה לא מעט ויכוחים בציבור הדתי. הרב סדן, שקיבל את פרס ישראל על מפעל החיים הזה לפני ארבע שנים וחצי, מפליג לאחור ומספר איך נולד הכול.

"מי שהיה אז אלוף פיקוד המרכז, עמרם מצנע, ניסה להחזיר את שותפי, הרב יגאל לוינשטיין, שהיה אז סמג"ד במילואים בשריון, לצבא. מצנע שאל אותו למה לא רואים אותנו, הדתיים, בחוט השדרה של צה"ל, כלומר בפיקוד, בקצונה ובקבע. הוא הוסיף ואמר: אני רואה סדקים במוטיבציה של הציבור הכללי לחתום, לתת יותר בצבא. ואם בעבר הסתדרנו בלעדיכם - היום אנחנו זקוקים לכם". בה בעת קיבל הרב יגאל קריאה מיוסי בן חנן, מפקד חיל השריון. הלה ביקש ממנו להביא עוד כמה חברים שלו ולחזור לקבע. אנחנו זקוקים לכם, אמר גם הוא.

הרבנים סדן ולוינשטיין החליטו להתייחס לנושא ברצינות ובדקו למה יש מעט מדי קצינים דתיים בצבא. "הלכנו לרב עמיטל, שהיה אז ראש איגוד ישיבות ההסדר. הוא אמר: הגעתם אליי בזמן, לפני שבוע קיבלתי את תוצאות הסקר שישיבות ההסדר הזמינו". הסקר, שהוזמן מחברה חיצונית, עקב אחרי נוער דתי שהתגייס לשירות צבאי מלא, והשווה את מצבם הרוחני לפני השירות ואחריו.

"התוצאות היו מזעזעות. 50 אחוז מאלה שהתגייסו לצבא עם כיפה, סיימו אותו בלי כיפה. כשבדקו דתיים שהתגייסו ליחידות מובחרות או המשיכו לקצונה, 70-­80 אחוז מהם סיימו את הצבא בלי כיפה. אלה היו נתונים מבהילים, והמשמעות שלהם הייתה שהציונות הדתית לא ידעה לתפקד בתוך סביבה חילונית". ישיבות ההסדר פרצו דרך, אומר הרב סדן. הן מצאו דרך שבה בחור דתי יתגייס, ישרת ויישאר דתי. "אבל בשביל זה הוא צריך לשרת במסגרת מחלקת ביני"ש, לשרת שירות קצר יותר, ולחזור לישיבה. זה בסדר, אבל יש לי רק שאלה: מי ייקח אחריות על צה"ל?".

מכאן התפתחה המכינה, שהכינה את תלמידיה לגיוס מלא מבחינה רוחנית ופיזית, תמכה בהם ועודדה אותם בדרך, והעמידה מפקדים הרבה. "שני המינויים שהתבשרנו עליהם השבוע הם בוגרים שלנו", מציין הרב סדן, ואני מבינה שהוא מתכוון לאל"מ אליעד מאור, שמונה להיות מח"ט גבעתי, ולאל"מ יהודה ואך, שמונה להיות מפקד בה"ד 1. שניהם מתגוררים בקיבוץ מירב, ויש להם שבעה ושישה ילדים, בהתאמה. הרב גאה לא רק במפקדים, אלא גם בנשותיהם ובילדיהם. "זוגיות נפלאה וילדים אחד אחד". למינויים האלה עוד נחזור.

את פרס ישראל קיבלת על כל מפעל החיים הזה. הקמת גם את המכינות החילוניות.

"לפני כ־20 שנה מצאתי את עצמי עומד בבה"ד 1 ורואה של־40 אחוז מהעומדים על המגרש יש כיפות על הראש. אמרתי לרב יגאל: אם הצבא יהפוך לפלנגה של דתיים, הוא יאבד את הלגיטימציה שלו. הצבא הזה הוא של המדינה, וצריך לראות איך להחזיר לעולם החילוני את המוטיבציה". כך הקימו, בעזרת אל"מ במיל' זאב נתיב, את מכינת 'נחשון'. הרבנים לוינשטיין וסדן לקחו על עצמם בשנתיים הראשונות את מימון המשכורות וההוצאות, בעוד נתיב הביא את המדריכים והתלמידים. היום מונה מפעל המכינות 54 מוסדות חילוניים ודתיים, בגוונים שונים.

הצלחתם במשימה של מניעת החילון בצבא?

"אני יכול להעיד על בוגרי עלי. אם יש לנו היום סדר גודל של למעלה מ־40 אחוזים שמגיעים ליחידות מובחרות, וקרוב ל־50 אחוז שמגיעים לקצונה, אזי לפי מה שהראה לי הרב עמיטל, כ־70 אחוז מהבוגרים שלנו היו אמורים לסיים את השירות כחילונים. בפועל, אני לא חושב שזה מגיע ל־10 אחוז. מה יש מתחת לכיפה - זה רק הקב"ה יודע. אבל אם במקום 70 אחוז מורידי כיפה יש רק 10 אחוז - זה ניצחון מוחלט".

המכינות הדתיות והחילוניות מאוגדות בארגון גג משותף שנקרא מועצת המכינות. "זהו הגוף הוולונטרי־ערכי־חינוכי היחיד בארץ שבו דתיים וחילונים, ימין ושמאל, שותפים יחד לקידום משימה לאומית... למרות פערים גדולים בהשקפות העולם", נכתב באתר המועצה. ואכן, המועצה עברה כמה משברים חוצי השקפות, כמו עקירת גוש קטיף או ההתבטאויות של הרב לוינשטיין על בנות המשרתות בצבא. הרב סדן מספר שהשותפים לפרויקט המכינות עושים הרבה כדי לשמור על אחדות, ומדי שנה הם נפגשים לדון בסוגיות שעל השולחן. באחת הפגישות האחרונות העלה הרב סדן על השולחן את פערי המוטיבציה בין המכינות הדתיות לאחיותיהן החילוניות. "אמרתי: אל תיעלבו, אבל אני הקמתי את המכינה החילונית הראשונה כדי שיהיו פרופורציות בשיעורי הגיוס לקצונה. היום, 18 שנה אחרי הקמת המכינות החילוניות, כשלומדים אצלכם פי שניים יותר תלמידים מאשר אצלנו - איך יכול להיות שאחוז הדתיים בבה"ד 1 עולה בהתמדה?".

"סבא הציל אותי"

הרב אלי סדן נשוי לורדינה, אב ל־12 ילדים וסב לכמה וכמה נכדים ונינים, נולד ביום ד' באייר תש"ח. "יום נפילת גוש עציון". הוא נולד להורים ניצולי שואה וישב על אותו ספסל לימודים עם כמה מיתומי גוש עציון. "הייתי תולעת ספרים. מגיל צעיר קראתי מאות ספרים על התקופה של טרום המדינה, עלייה ראשונה ושנייה ואצ"ל ולח"י ואורד וינגייט ומאיר הר ציון. הטריד אותי שאחרי שגירשו מכאן את הבריטים, ובמיוחד אחרי הניצחון המפואר במבצע סיני, לא נשאר לי מה לעשות. וגם זה שכל הגיבורים שהקימו את המדינה היו חילונים". התובנה השנייה גרמה לו ללכת ולהירשם לתיכון 'חדש' בתל אביב, תיכון חילוני. "מי שהציל אותי היה סבא שלי. הוא בא להורים שלי ואמר, אם אלי לא ילך לבית ספר דתי, כף רגלי לא תדרוך בבית הזה". בזכותו עשה הרב סדן סיבוב פרסה ולמד בצייטלין. בהמשך הגיע למרכז הרב, שם גילה שאנשי תורה נשאו לאורך כל הגלות את הגעגועים והכמיהה לציון ואף עלו והעלו תלמידים לארץ. "דווקא כשהגיע הזמן להקים מדינה, לא עמדו לנו כוחותינו, ואנשים שעזבו את התורה והמצוות הגיעו מאירופה ולקחו את כל האחריות על המפעל".

הלימוד במרכז הרב, שהתפרש על פני תקופה של 15 שנה, נטע אצלו את הרצון העז לחבר בין הקודש והחול, התורה והמדינה. מאז הוא מנסה לפעול בכיוון, בכל תחנה שבה הוא עוצר. הרב צבי יהודה קוק הטיל עליו להקים את מושב קשת בגולן, ובהמשך הורה לו לקחת חלק במאבק למען שחרורו של נתן שרנסקי וללוות את אביטל רעייתו. אחר כך עמד הרב סדן בראש הגרעין התורני באילת. בשנת תשמ"ח הגיע תורה של המכינה ומוסדותיה. שנותיו הרבות כראש מכינה, והעובדה שתלמידיו הגיעו לתפקידי קצונה רבים ומשמעותיים, גרמו לו להיות מעורב בעולם הצבאי הן במבט של מתבונן מהצד, והן ממקום של פרקליט החיילים הדתיים.

אתה חושב שלחיילים דתיים בצבא יש תקרת זכוכית?

"זה מסוג הדברים שאף אחד לא יכול להגיד עליהם דבר ברור. אלה תחושות, וזה תלוי הרבה פעמים מאיזו נקודת מוצא אתה יוצא". אבל אחרי האמירה הזאת, הרב סדן מודה שהוא מכיר קצינים דתיים בקבע, אנשים מוכשרים שעשו דברים נפלאים בצבא, "וההרגשה היא שאם הם היו חילונים הם היו מתקדמים, והלב כואב". למרות הצער, הוא מתייחס לתופעה בסלחנות. "בואו נודה על האמת. המושג של חבר מביא חבר הוא לא מושג שכולו רוע ופרוטקציה. אנשים מתחברים יותר למה שמוכר להם, וברור שאדם חילוני שלא מכיר את העולם הרוחני של הציונים־הדתיים יירתע ויחשוש, בפרט שאנשים מבחוץ כמו פרופ' יגיל לוי, ד"ר זאב לרר, המכון הישראלי לדמוקרטיה והקרן לישראל חדשה, עסוקים באינטנסיביות בלתי רגילה בלהזהיר את צמרת הצבא מפני הדתיים".

אבל קצין שנלחם שכם אל שכם עם קצין אחר, מכיר אותו היטב. הוא לא צריך שיגיל לוי ייתן עליו עדות אופי.

"נכון, ולכן בדרגים הנמוכים, עד מ"פים ומג"דים, ששם כל הזמן יש חיכוך - אין שום בעיה. הבעיה מגיעה במינויים גבוהים יותר. אני חושב ששני התפקידים האחרונים שהתמנו קרו כי במטכ"ל יושבים הרבה אנשים שמכירים אותם. ההתקדמות של דתיים היא יותר קשה. אם אתה כוכב עליון, יהיה קשה לעצור אותך, אבל בהתמודדות מול שווים, יהיה לך יותר קשה".

זה מתסכל.

"זה בדיוק העניין, שזה לא מתסכל. זה ההבדל בין איש אמונה למי שאינו מאמין. כשאתה חושב שמה שיקרה בקריירה שלך מושפע רק מההחלטה שתתקבל באופן מקרי על ידי אנשים שיושבים בלשכה, זה מתסכל. אמרו לי כמה קצינים שהשתחררו מהצבא כי הרגישו שבלמו אותם, ואף על פי כן הם מאוד מרוצים ממה שהם עשו עד עכשיו. הם אומרים לי, 'אם הקב"ה החליט שסיימתי את תפקידי כאן, אני אחפש דברים אחרים לתרום בהם לעם ישראל'".

הרב סדן מעיד על עצמו שהוא אישית אדם עם אמביציה, ושההתקדמות של תלמידיו הייתה חשובה לו מאוד. מי שהאיר לו את הדברים באור אחר והביא אותו לגישה הנוכחית שלו, הם דווקא תלמידיו. לדוגמה הוא מספר על תא"ל עופר וינטר, מפקד עוצבת האש ובוגר מחזור ב' של המכינה. "עופר וינטר תמיד אומר לי: אני לא מודאג. מה שהקב"ה רוצה, זה מה שיהיה. אני לא נמצא בצבא כדי שיהיו לי דרגות ומשכורת וכבוד, אני פועל בצבא בגלל עצם הדבר. אני רואה את עצמי כשליח ציבור. הוא סיפר לי: התמודדתי על תפקיד מח"ט גבעתי ונכשלתי. מודה, היה לי צער. ידעתי שאם לא אהיה מח"ט סדיר, לא אוכל להמשיך בצבא. אבל מכיוון שזה נדחה, יצא שבסבב הבא מוניתי למח"ט גבעתי, ונלחמתי בצוק איתן. היום אני מודה לה' שלא הצלחתי להתמנות בפעם הראשונה, וככה היה בכמה וכמה מינויים".

לפני כשש שנים התראיין הרב סדן למה שהיה אז ערוץ 10, ואמר: "רמטכ"ל דתי זה אסון". כשאני מנסה לבדוק אם המשפט הזה מוסיף עוד שכבה לתקרת הזכוכית שדתיים בצבא לא מסוגלים לשבור, הוא מתנגד. "זו בדיחה איך שאנשים לא מסוגלים להבין את מה שאני אומר. ברור שיכול להיות קצין דתי שמבחינה מקצועית ראוי להיות רמטכ"ל. אבל, רמטכ"ל צריך להיות אחד כזה שלכל הקבינט יש אמון בשיקול דעתו. למה? כי הוא צריך לתכלל את הכול, והם צריכים לתת בו אמון. האם שרי הקבינט, שלא מכירים את העולם הרוחני של רמטכ"ל דתי, ייתנו בו אמון? או במקרה אחר, כשהוא ישב עם הקצינים הבכירים ויגבש מדיניות, יכול להיות מצב שהם יחששו שהשקפת עולמו משפיעה על שיקול דעתו המקצועי. זה אסון למדינת ישראל.

"עד שהעולם הדתי לא יהיה מוכר יותר ולגיטימי יותר - כן, רמטכ"ל דתי זו בעיה. אפשר לעשות המון טוב בלי להיות רמטכ"ל. מה זו הגאווה הזאת? אם אתה לא רמטכ"ל אתה לא שווה כלום? היום, בהסתה שיש במדינת ישראל נגד הדתיים, אני חושב שזה קצת מסוכן. זה לא שאדם דתי לא יכול להיות רמטכ"ל. אבל בסוף אכפת לי מהמדינה".

יחידות מעורבות - לא בעיה של דתיים

"פרופורציות", מבקש הרב סדן כשאני שואלת על מעמדה של הרבנות הצבאית, על הבעיות עם פקודת הזקנים ועל האתגרים שבהם נתקל החייל הדתי. "מעולם לא היו הכוח והיכולת של הרבנות הצבאית טובים כמו היום. את יודעת שפעם לא הייתה כשרות בטייסות, לא בספינות חיל הים ולא בכל היחידות הקטנות? את יודעת איזו מהפכה מתרחשת בצבא? מעולם לא היה הצבא דתי כמו היום. עכשיו יש בעיה של זקן. דיברתי על זה עם הרב אייל קרים (הרבצ"ר, ע"ל), והוא יישב עם הרמטכ"ל על הנושא. אבל בואי נראה הכול בפרופורציה. זו מילת מפתח בחיים".

בוא נסכים שאם יש משהו שהולך ונוגס בצבא, אלו היחידות המעורבות.

"אכן, ביחידה לוחמת אין אפשרות להימנע ממגע או מייחוד. החיילים והחיילות שומרים יחד, יוצאים יחד למסע אלונקות ונכנסים לנגמ"ש יחד. לכן חייל יכול לומר שהוא לא רוצה לשרת ביחידה כזאת. אבל ניסו לחוקק פקודה שקצין לא יוכל לסרב לשרת ביחידה כזאת. זה היה בתקופתו של הרמטכ"ל הקודם. אמרתי לו, מעולם לא חוקק חוק בכנסת, וגם לא בחוקי מטכ"ל, שמחייב אדם דתי לעבור על תורתו. זה החוק הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שמחייב חייל שרוצה להיות קצין בצה"ל, לוותר על שמירת מצוות. אני מודיע לך שהחוק הזה לא יעבור, ואם תעבירו אותו הממשלה תיפול, כי אני לא מאמין שהמפלגה הדתית תמשיך להיות בממשלה כשיהיה חוק שמחייב כפייה חילונית".

כיום, לפי פקודת השירות המשותף, אי אפשר לכפות על קצין דתי שירות ביחידה מעורבת. אבל אפשר ללחוץ עליו בדרכים אחרות. הפקודה החדשה נוצלה לרעה מיד אחרי שעברה, מספר הרב סדן. "הצבא טלפן לארבעה רבי־סרנים, כולם בוגרים שלנו שלא הגיעו להיות מג"דים, ואמר להם: אם אתה רוצה להיות מג"ד ולהפוך לסגן אלוף - תשרת בגדוד מעורב, ואז תוכל להמשיך לתפקיד נוסף. שלושה קצינים עזבו את הצבא, והרביעי אמר אני בא. אני לא דן אף אחד. צריך להבין שלעזוב את הצבא שמונה שנים לפני גיל פנסיה, זה ניסיון לא פשוט".

האתגר החדש בזירה צץ לפני כחמישה חודשים, בדמות עתירה לבג"ץ שהגישו ארבע נשים בדרישה שהצבא יפתח את כל יחידותיו בפני נשים. הרמטכ"ל אומנם הקים ועדה שתבחן את הנושא, אך העניין עדיין תלוי ועומד. "פרופסור יגיל לוי וד"ר זאב לרר ניפקו חוות דעת של תמיכה בעתירה, ועכשיו מביאים מפקדי סיירת מטכ"ל שיגידו שזה אפשרי. אם זה יעבור והצבא יתכופף, זה יכול להיות אסון".

יש סיכוי שזה לא יעבור?

"כן. זה מבחן של הרמטכ"ל אביב כוכבי. הוא רוצה שהצבא ינצח, ואם הוא יכניס את הבנות לכל היחידות הלוחמות, הוא יחסל את הלוחמנות של הצבא. הוא יודע את זה, הוא בעצמו אומר את זה. עכשיו צריך לראות איך עושים את זה".

למרות שהנושא בנפשו, הרב סדן מעדיף שלא להתערב בבג"ץ הנוכחי ולמשוך ממנו את ידו לגמרי. "המלחמה היום לא צריכה להיות של דתיים, אלא של חילונים, של הצבא". בחוות הדעת של לוי ולרר נכתב, בין השאר, כך: "המעורבות, שלא לומר השליטה, של רבנים וממסדים דתיים־לאומיים, חלקם משוקעים בתוך הצבא עצמו) כמו רבני מכינות קדם־צבאיות, רבני ישיבות הסדר, קציני הרבנות הצבאית) במדיניות צה"ל בנושא נשים, היא אינטנסיבית ובעלת משקל רב בתהליכי קבלת ההחלטות של הצבא בנושא נשים. היא נובעת לא רק משיקולים הלכתיים אלא גם מהרצון לבלום את התהליך שעליו איבדו ממסדים אלה שליטה - התגייסותן הנלהבת של נשים דתיות לתפקידים משמעותיים בצבא, מבלי להסתפק עוד בתפקידים מסורתיים או בשירות אזרחי".

"אז אחרי כל זה עוד מגיעים אליי ומבקשים שאחתום על עצומה נגד העתירה? העצומה הזאת מחזקת את לוי ולא מחלישה אותו", מנמק הרב סדן. "האמת היא שזה בכלל לא עניין דתי, השאלה היא אם יש לנו צבא בכלל. זהו נושא שבו דווקא הקצינים הבכירים, שחשוב להם לשמור על האיכות המבצעית, הם אלו שצריכים לעמוד מול הבג"ץ".

"השנה הכי גדולה שפתחנו אי פעם"

בשנים האחרונות נחשפו בתקשורת שיעורים שהועברו במכינה בעלי ועוררו זעם רב בציבור. היו שם התבטאויות שנגעו ללהט"ב, הלעגה של בנות שמתגייסות לצה"ל ושל נשים בכלל. המכינה הגישה תביעת דיבה נגד עו"ד יאיר נהוראי שסרק ביסודיות את השיעורים כדי למצוא בהם התבטאויות שערורייתיות. "רצו להפנות אותנו לגישור, ואמרתי: אני לא הולך לגישור אלא אם הוא מתנצל על מה שעשה ומודה שהכול שקרים. הוא כמובן לא מסוגל לעשות את זה, עומדים מאחוריו כוחות שמממנים אותו. אז אנחנו הולכים למשפט ונזכה בו". כך או כך, במבחן התוצאה, 800 תלמידים התחילו את השנה במוסדות 'בני דוד'. "זו השנה הכי גדולה שהייתה לנו אי פעם". בגיוס המונים שקיימה 'בני דוד' לאחרונה, גויסו למעלה ממיליון וחצי שקלים בשלושה ימי עבודה. "זה נתון מדהים. הציבור לא טיפש", הוא אומר.

אבל בסוף, איך שלא תסובב את זה, ערוך או לא ערוך, יש כאן אמירות פוגעות.

"לעיתים נדירות יש מצבים שרבנים מדברים באופן חופשי עם קצת הגזמות, כי הם מדברים רק עם התלמידים הקרובים שמכירים היטב את ההקשרים. אחר כך, כשאתה מוציא את זה מהחדר ומחבר את זה להקשרים אחרים, זה נשמע נורא ואיום. זה לא כך, כי עובדה שהתלמידים שלנו הם לא כאלה. הייתה לי שיחה מאוד קשה עם אישיות בכירה בציונות הדתית. הוא אמר לי, איזה מזל שהתלמידים שלכם לא שומעים בקולכם. אמרתי לו, באמת? זה שהתלמידים שלנו הולכים לצבא, נהיים קצינים ומגיעים בהמוניהם ליחידות מובחרות - בזה הם כן שומעים לנו, אבל באיך להסתכל על החיים הם לא שומעים לנו? טיפשי לומר את זה. התלמידים שלנו בסדר, כי הם גדלו בבית מדרש שהוא בסדר".

אנחנו משוחחים על ההתבטאות של הרב קלנר. כתלמידה שלו לשעבר, דבריו פגעו בי אישית. הרב סדן מגן על סגנונו החריף של הרב קלנר ואומר שאם מצאו מתוך 30 שנות שיעורים כפול שמונה שיעורים בשבוע רק את זה, מדובר על מקרה חריג, מקומי. באותה נשימה מסביר הרב שהוא לא מסכים עם האמירות האלה, למרות שדברי הרב קלנר נאמרו בהפוך על הפוך, כדי 'ליישר' תלמיד מסוים, סורר. "אמרתי לו: אם התלמיד ההוא לא מבין אותך, אז צריך להגיד לו אני מצטער, תחפש לך רב אחר. אבל להגיד לו דברים לא נכונים כדי ליישר אותו? זה לא. על זה היה לנו ויכוח. הוא אמר לי: אני לא מתייאש מאף אחד".

הרב לוינשטיין, מספר הרב סדן, עשה חושבים. "הוא אמר, אני עסוק בלהדליק את החבר'ה שנים רבות, אבל מה, אף פעם לא צילמו אותי, לא הקליטו, כי התלמידים מכירים אותי ואת העולם שלי, ואף אחד לא העלה בדעתו שאני חושב את מה שאמרתי בדיוק. אבל הבנתי, החוקים השתנו". הרב לוינשטיין לקח חופשה של שלושה חודשים לצורך מחשבה ולמידה. "היום הוא מדבר יותר ממה שהוא דיבר אי פעם, מעביר שיחות בכל הארץ, ואף אחד לא מוצא בעיה במה שהוא אומר".

אבל גם הטלטלה שעברה על המכינה בשנים האחרונות, כמו כל האתגרים שבהם הרב סדן נתקל, אינם מזיזים אותו מהמטרה שהוא רואה לנגד עיניו. בשבת הגיבוש של המחזור הראשון של המכינה, אי שם באדר תשמ"ח, הוא הזכיר לראשונה את הביטוי 'שיטת אלקנה', "לתת דוגמה, מכיוון שזו הדרך הנכונה לעם ישראל. אין לי ספק שיום אחד החרדים יצטרפו אלינו ויחזרו בתשובה אל המדינה, אל החיים, והחילונים יחזרו בתשובה אלינו, אל התורה". אבל בינתיים, "תפקידנו - ואני מודה שהוא לא פשוט - לקחת אחריות על כל מה שקשור לחוסנה של מדינת ישראל, אבל לעשות זאת עם התורה, מתוך יראת שמיים אמיתית".