המעבר בין אווירת יום הכיפורים לבין מחנק הקורונה היה חד במיוחד. הקרדיט הפעם לא שייך לאלו המבקשים להשכיח את היום הקדוש, אלא דווקא לאלו שביקשו להמשיך אותו בטישים גדולים ובריקודים המוניים של מוצאי הצום.
רוב מכריע של הציבור הישראלי התפלל במתכונת סגר, במנייני חצרות קטנים ובתפילות בשטחים פתוחים. בשובו מתפילת נעילה הוא גילה שהיו מי שצפצפו. מראות החסידים עוטי הקיטל והשטריימל הממתינים לאוטובוסים במוצאי החג, והדיווחים על אלפי תלמידי הישיבות הממהרים מזמן אלול לחופשת סוכות מבלי להמתין לתוצאות הבדיקות, ניקזו את הזעם שהצטבר על מפגיני בלפור אל המגזר החרדי.
מעבר לנזק הבריאותי שתוצאותיו ייחשפו בטווח של שבועיים, את הנזק התדמיתי שגרמו חלק מהחרדים לעצמם יהיה קשה מאוד לשקם. ההסברים והתירוצים מהגל הראשון לא יועילו הפעם.
המגזר החרדי אכן מחולק לגוונים שונים: מהספרדים שמצייתים להוראות באופן כמעט גורף, דרך הליטאים שנחלקים בהתנהלותם ועד לחסידים, שם נרשמו הפרות נרחבות. ומול המראות האלו אפשר כבר להודות שליצמן צדק. כבר בתחילת אלול הבהיר יו״ר יהדות התורה בקבינט הקורונה ובנאומים פומביים שסגר בתקופת החגים אינו אפשרי. "איני מתנגד לסגר. אבל אם צריך סגר - שיעשו אותו היום, לא בחגים". זו הייתה עמדה ערכית, אבל גם הערכה מעשית: ליצמן מייצג את חסידות גור, שבה נעשה מאמץ משמעותי לציית בקפדנות לתקנות (מה שלא מנע התפרצות וכאלף נדבקים בקרב מתפללי הקפסולות בראש השנה), אך מכיר היטב את החסידויות השכנות.
חגי תשרי הם ימי השיא בחצרות האדמו"רים - מאלו הקנאיות במאה שערים שעדיין מתכננות לחגוג את שמחת בית השואבה, ועד למיינסטרים של ויז'ניץ ובעלזא הגדולות. אומנם על הנייר סגר בחגים עולה פחות למשק, אבל יעילותו נמוכה: ליצמן ידע שאגפים נרחבים במגזר החרדי אינם מסוגלים או אינם רוצים לציית להגבלות חריפות בראש השנה וביום הכיפורים, ומדינת ישראל גם היא אינה מסוגלת או רוצה לאכוף את ההגבלות עליהם, ולכן הן אינן אפקטיביות. סגר קצר יחסית, כשהיו כאן 2,000 מאומתים ביום, היה יעיל יותר מאשר הסגר שהוטל בסוף, עם תחלואה גבוהה יותר וציות נמוך יותר.
במשרד הבריאות הסבירו השבוע שמעבר לשיקול הכלכלי, הבעיה עם סגר לפני חודש הייתה כפולה: המערך האפידמיולוגי לקטיעת שרשרות ההדבקה לא היה ערוך כדי לפעול בסיומו ולהבטיח שלא יהיה סגר שלישי, וגם הציבור לא היה מסוגל לעכל, בנתוני ההדבקה דאז, צעד כל כך חריף.
אף אחת מהבעיות הללו לא נפתרה באופן מלא. גם עכשיו מערך קטיעת השרשראות לא מתפקד באופן יעיל מספיק, ונדמה שהצבא והרמטכ״ל מקפידים על שמירת מרחק ביטחון מחזית המאבק בקורונה. צה״ל אומנם מרכז מאמץ בתחום, אבל אינו יוצא מגדרו כדי לסמן את המאבק במגפה כמשימתו העיקרית בעת הזאת. גם הציבור שפקפק בצורך בסגר לפני חודש לא השתכנע באופן מלא שזה הפתרון, בטח לא מול התחזיות הקודרות על הפחתת ההגבלות רק בעוד כחודש.
על הנייר סגר סוכות חריף מסגר פסח, אבל בפועל הוא מחורר בהרבה, ולכן יהיה גם ארוך באופן משמעותי. השבתת מקומות העבודה והעסקים גורפת יותר, אבל ההזדהות ושיתוף הפעולה של האזרחים רופפים. הנגיף אינו מידבק בהתאם להוראות החוק ולתקנות, ולכן גם שמירה יבשה על הכללים לא תמנע הדבקה ללא הגדלת ראש והפנמה של רוח ההנחיות, ובראשן: עטייה קפדנית וכפייתית של מסכות. אמצעי ההגנה הפרימיטיבי ביותר הוא גם היעיל ביותר עד כה, כשמשתמשים בו בלי לחפף. אילו הייתה הירתמות כזאת, ממילא לא היה צורך בסגר, אך בהיעדרה, ספק אם גם סגר יועיל.
הגל שמגביה את החומות
המחזה החריג של מפקד תחנת בני ברק משוחח עם האדמו״ר מוויז׳ניץ בעיצומו של טיש מוצאי יום הכיפורים בניסיון לשכנע אותו לפזר את האירוע ההמוני, הוביל לשיחת טלפון חריגה לא פחות למחרת: ראש הממשלה נתניהו התקשר וביקש לשוחח באופן ישיר ובלי מתווכים עם האדמו״ר עצמו. הפעם הקודמת שבה השניים שוחחו הייתה בפגישה חסרת תקדים ערב הקמת הממשלה, אז ביקש האדמו״ר להגיע אל הבית בבלפור לשיחה בארבע עיניים, שתוכנה לא נחשף עד היום.
אדמו״ר נוסף שזכה לשיחת טלפון מפתיעה מראש הממשלה ביום שישי האחרון הוא הרבי מבעלזא, ותיק האדמו״רים בישראל, שמכהן כבר למעלה מ־50 שנה, מאז היה בן 18. הרבי מבעלזא והרבי מוויז'ניץ הם גיסים, ומנהיגים יחד את החצרות השנייה והשלישית בגודלן בישראל, אחרי גור הבכורה. בדרך כלל בעלזא נחשבת שייכת לזרם המתון יותר, בסוגיות כמו חוק הגיוס, בעוד ויז’ניץ נוטה אל הקנאים. אבל במקרה הזה העמדות שונות: בוויז'ניץ ההתעלמות מהקורונה אינה מדיניות רשמית עקרונית, ואילו בבעלזא זו כבר אידיאולוגיה של ממש.
הבחירה של נתניהו לשוחח ישירות עם האדמו"ר הבכיר ביותר שמניף את נס הפרת הנחיות הממשלה בעניין הקורונה חמקה מתחת לרדאר, אבל מסמנת את חולשת הנציגות החרדית הפוליטית בעיני נתניהו. לשני האדמו"רים האלו נציגים בקואליציה: ח"כ אייכלר הוא חסיד בעלזא, וח"כ טסלר חסיד ויז'ניץ. שניהם גם היו על הקו בשיחות עם רבותיהם, אבל נתניהו התעקש לעמוד בעצמו מול הרבנים (ניסיון לשיחה דומה עם הרב אדלשטיין נבלם אצל הליטאים, וגם ליצמן ודרעי לא היו מאפשרים בקלות שיחות עם רבותיהם - האדמו"ר מגור וחכם שלום כהן).
בשתי השיחות נתניהו הציג בפירוט את נתוני התחלואה וביקש להורות לציבור להישמר. בבעלזא הוא זכה להתעלמות, ובחצר הדליפו לתקשורת החרדית כי נושא השיחה היה בקשת ברכה מהאדמו״ר ואיחולי שנה טובה. באותה שבת כבר נערכו התפילות והטישים ברוב עם כרגיל. בוויז׳ניץ המענה היה חיובי יותר, והאדמו"ר הבהיר שאין רצון להגיע לעימות, שהשיקול הוא חינוכי ולא אנרכיסטי, ושמקוואות גברים הם ״צורך חיוני״.
תועלתן של שיחות כאלה מוגבלת מלכתחילה, אבל נזקן הפוטנציאלי רב. פערי השפה, הסגנון והמנטליות הם כר פורה למבוכות ולתקריות דיפלומטיות. האדמו״רים מורגלים בפנייה בלשון רבים, כללית, ירֵאה ומהוססת, ומסתפקים לעיתים בתשובות מעורפלות ורמוזות. ראש הממשלה מדבר בדרך כלל בטון בטוח ופסקני. שיחות חגיגיות כאלו טובות למען הטקס אחרי עבודה סיזיפית של עוזרים ויועצים מאחורי הקלעים. זה לא היה המקרה: נתניהו ערך את השיחות האלו מבלי שהובטח לו דבר בפגישות הכנה מוקדמות. היה זה ניסיון אחרון שלו להתמודד ישירות עם כיסי ההתנגדות הגדולים של המגזר - התנגדות לתקנות הקורונה, שעשויה להפוך לעוינות כלפיו.
נתניהו יודע שבתוך זמן לא ארוך, למרות הציות החלקי, יורגשו ברחבי המדינה תוצאות ראשוניות של הסגר ובלימה של התחלואה. מנגד, בערים החרדיות נתוני ההדבקה אינם צפויים לדעוך במהרה, ודאי לא אחרי אירועי ראש השנה ויום הכיפורים. ככל שיגדל הפער בין הערים החרדיות ליישובי האוכלוסייה הכללית (כולל המגזר הערבי, שבו נרשמה התמתנות בהדבקה), כך יגבר הלחץ הציבורי והפוליטי לעבור למודל הרמזור. נתניהו יתקשה מאוד להמשיך את הסגר הכללי הארצי רק כדי שהערים החרדיות לא יחושו מופלות ונצורות.
נכון לעכשיו, מספר המאומתים במגזר החרדי גבוה מאוד, וכך גם שיעור הבדיקות החיוביות, העומד על מאומת אחד מכל ארבעה נבדקים. מאידך, מספר החולים קשה נמוך. ההסבר נעוץ בגיל הנדבקים: הקבוצה שבולטת מעל כולם היא גברים צעירים בני 17-24. במילים אחרות: תלמידי הישיבות. כל עוד ההדבקה נשארת בתחומי חבורת צעירים בריאים ולרוב א־סימפטומטיים, הבעיה תחת שליטה. החשש הוא מזליגה של התחלואה גם אל האוכלוסייה המבוגרת, שעד כה הצליחה לבודד את עצמה באופן יעיל יחסית.
אם המצב יישאר כך, ההסדר שינסו במשרד הבריאות להציע לחרדים יהיה סגר על הערים החרדיות מבחוץ וחופש תנועה מלא בפנים, תוך המשך בידוד הזקנים. התחלואה לא תתפשט, וגם מערכת הבריאות לא תספוג מספר גבוה של חולים קשים, אבל העלבון והזעם יהיו צורבים. אם בתחילת משבר הקורונה נדמה היה שהנגיף יאיץ תהליכי השתלבות של החברה החרדית במדינה, הגל השני מאיים להגביה את חומות האוטונומיה החרדית.
לתגובות: 2sherki@gmail.com