הרב דוד סתיו
הרב דוד סתיו צילום: עופר עמרם

אומנם בסופו של דבר ה' "בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל", אבל בדרך הוא נאלץ לעבור לא פחות מעשרה ניסיונות, שהבולטים שבהם הם הציווי לעקוד את יצחק בנו לעולה ולהקריב אותו "עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ", והציווי לעלות לארץ ישראל: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". אף שהניסיון הראשון נראה גדול עשרת מונים מן השני, אומר המדרש: "איני יודע איזו חביבה, אם השנייה או הראשונה". אולי מתוך הבנה שגם בעקירת מקום מגורים יש סוג של עקידה. לעזוב את הבית, את המשפחה והחברים, את המעמד שנרכש עם השנים, וללכת אל הבלתי נודע, רק על פי הבטחתו של האלוקים: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ".

אברהם, איש האמונה הגדול, נוטש הכול בלי פקפוק ובלי הרהור, עוזב את אביו המבוגר ומניחו לבדו בשנותיו האחרונות (כפי שמלמדים חכמינו) כדי לקיים את דבר ה'. הוא לא מספיק להתמקם כמו שצריך בארץ, וכבר: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ".

כיצד יש להבין את הירידה של אברהם למצרים? האם נהג כראוי? האם היה עליו להישאר בארץ למרות הקושי? האם היה זה פגם באמונה מצידו, שלא ניסה להיאחז בארץ גם בעת קשה שכזו?

לדעת הרמב"ן, יציאתו של אברהם הייתה "עוון אשר חטא", וראוי היה לאיש אמונה כמותו להישאר בארץ המובטחת ולהאמין "כי האלוקים ברעב יפדנו ממוות". מצופה היה מאברהם להישאר ולהאמין שהקב"ה יציל אותו מהרעב, שכן הוא ציווהו לבוא לארץ - ולא הורה לו לעוזבה.

לעומתו ניצבים דברי רש"י, שכתב שעצם היציאה מן הארץ הייתה עמידה בניסיון אשר הציב הקב"ה בפני אברהם: "לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקדוש ברוך הוא שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת ממנה". לדבריו, ה' הוא שאמר לאברהם לצאת עכשיו מהארץ, וזאת כדי לנסותו ולבחון אם יהרהר אחרי הוראותיו הסותרות, ואם יתמרמר על שהאלוקים אמר לו ללכת לארץ ישראל ועכשיו הוא מורה לו לנטוש אותה.

אולם מעיון בפסוק איננו מוצאים שום הוכחה לקביעה שה' ציווה את אברהם לרדת מצרימה. לכאורה, פשטי הפסוקים שבהם נצטווה אברהם ללכת ארצה מורים כדברי הרמב"ן, שאמור היה להישאר בה. לכן נראה שכאשר רש"י אמר שהקב"ה "השיא" את אברהם לצאת מן הארץ, הוא לא התכוון לדיבור ישיר, מפורש, אלא לסוג אחר של תקשורת. כאשר מתבוננים בדקדוק בפסוקים, אפשר לראות שהתורה מנמקת את ירידתו של אברהם מצרימה במילים "כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ". עצם החזרה על תיאור הרעב אומרת דורשני, שהרי נאמר כבר בתחילת הפסוק "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ", וממילא ברור שזו הסיבה ליציאתו של אברהם! נראה, אם כן, שהתורה ביקשה להדגיש רובד נוסף שקיים באותו רעב: לא רק מניע טכני שדחף את אברהם לצאת מן הארץ, אלא גם רובד שבו אברהם מבין שהקב"ה מדבר איתו דרך המציאות. אברהם מבין שמכיוון שאין סומכים על הנס, הרי כאשר יש רעב - צריך להתמודד עימו באופן הטבעי והפשוט, וללכת למקום שבו אין רעב. ממילא, זהו דבר ה'. ה' המתגלה מתוך ההופעה במציאות הפשוטה.

הניסיון להיאבק בתופעות טבעיות איננו מעיד על אמונה גדולה, לדעת רש"י, אלא הוא דווקא התנגדות להופעה של דבר ה'. לכן דווקא אברהם, מתוך אמונתו הגדולה, צריך היה ללכת למצרים. ובכל זאת לא הרהר אחר עקביותו של דבר ה'. זו גדלותו של אברהם: היכולת להתבונן במציאות נכוחה, לראות כיצד ה' מדבר אלינו דרך המכות שהוא מנחית עלינו ולהגיב בהתאם, ויחד עם זאת לא להתמרמר ולא לפקפק בתוכנית האלוקית הגדולה.

הכותב הינו רב העיר שוהם ויו"ר ארגון רבני צהר

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו