קבלת הדין

בספרותנו מצוי רבות הסיווג של אברהם למידת החסד ושל יצחק למידת הדין, על פי קבלת הספירות.

הרב יעקב מדן , י"ג בתשרי תשפ"א

הרב יעקב מדן
הרב יעקב מדן
צילום: הלל מאיר/TPS

חשוב להדגיש שזיקתם של השניים למידותיהם היא הפוכה: אברהם מצוין בעשייתו את החסד - אך יצחק אינו מצוין בעשייתו את הדברים במידת הדין; זו במקרים רבים אינה מעלה. יצחק מצוין בקבלתו את הדין. כל מה שנגזר עליו - הוא רואה בו את גזרתו של הקב"ה, בוטח בו ומקבל את דינו, אם לטוב ואם למוטב. יצחק לא שמע ישירות מה' את צו העקידה. אך כשאביו עוקד אותו על המזבח, הוא מקבל עליו את הדין, ויודע ש"מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת", גם אם "הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ". כך הוא נהג גם כשרומה על ידי בנו ועל ידי אשתו בפרשת הברכות, ואמר: "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה".

הראב"ע טוען שבבית יצחק הייתה תקופת עוני ורעב, מה שמסביר את הצורך לשלוח את עשו לצוד לו ציד, ומסביר את העובדה שעשו הרעב לא מצא אוכל בבית אביו, ונאלץ למכור את בכורתו ליעקב תמורת נזיד עדשים. דבר זה עולה היטב עם המעשה על שנות הרעב שבגללן ירד יצחק לארץ פלישתים, עם המעשה על הפלישתים שגירשו אותו מן הבארות השונים וגזלו את שדותיו ועם הצורך שלו להגר אל שממות הנגב המערבי ליד רחובות. יצחק לא התלונן לאיש ולא התלונן לה'. למרות הברכה שקיבל מאת ה' הוא נשא את סבלו דומם והמשיך במאבקו ההרואי בכיבוש השממה, בהפרחת שדות המדבר וגילוי בארותיו ובפרנסה הקשה. יצחק היה, כאמור, איש קבלת הדין, וחי בתחושה שכל מה שהקב"ה עושה, בדין וביושר הוא עושה.

איוב, שעם כל צדקתו ערער על גזרת ה', לא היה מזרעו של יצחק. אינספור פעמים במהלך ההיסטוריה נוכחנו לראות שיצחק הנחיל דווקא לזרעו מידה מופלאה זו של קבלת הדין גם בעת צרה, מכוח ביטחון גמור בה' ובצדקת משפטו. היום כולנו עומדים בתחינה לפני ה' בעל הרחמים: "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור". על כולנו לדבוק במידתו ולדעת שמעשיו של הקב"ה ביושר ובדין, והוא עוד עתיד לברך אותנו כשם שבירך את יצחק, שירד חי מהר המוריה, ונאמר בו: "עַד כִּי גָדַל מְאֹד".

הכותב הינו ראש ישיבת הר עציון וחבר מועצת רבני צהר