על אמונה, ערכים ומה שביניהם

האם היהדות היא בהכרח גם מקור ערכי המוסר שלי? האם היהדות היא אמת המידה שלי לצדק, לדין וליושר?

תגיות: ישראל חן
ישראל חן , י"ג בתשרי תשפ"א

ישראל חן
ישראל חן
צילום: יניב גוגו

אחת השאלות הגדולות שניצבות כיום בפני האדם המאמין היא שאלת מקורות עולם הערכים שלו.

האם היהדות היא בהכרח גם מקור ערכי המוסר שלי? האם היהדות היא אמת המידה שלי לצדק, לדין וליושר?

על פניו היה נראה שהתשובה לכך הינה די פשוטה – בודאי שכן! אך לאמיתו של דבר היא איננה פשוטה כל עיקר. והסיבה לכך נעוצה בעצם האמונה ממש, בתוכנה ובשורשיה.

השקפת עולם אחת אומרת שרבש"ע ברא את העולם בכדי שהוא ישמש לנו שדה עבודה, לקיים בו את מצוותיו על מנת לזכות לדבקות בו, ולחיי נצח בעולם הבא. במובן הזה, הקשר בין עבודת ה' לפוליטיקה, לחברה, לשינוי האקלים ואפילו לצורת המאבק בקורונה - הוא דק ביותר, ולעיתים הוא כלל לא קיים.

ישנם לא מעט אנשים אשר מצהירים שדתם היא היהדות, אך עולם הערכים שלהם בנוי ממקורות הבאים מבחוץ. כי מה לו לקב"ה ולפילפולי סוציאליזם/קפיטליזם, לעקרון הפרדת הרשויות ולמאבקי התנועה הירוקה?

אין זה אומר שהסוגיות הללו אינן חשובות, אלא שהקשר בינן לבין עבודת השם, וכל שכן לבית המדרש - הוא מקרי בהחלט, והיהדות כלל אינה נוגעת בתחומים הללו, בנפש האדם וביסודות החברה האנושית.

לעומת השקפה זו, ישנה השקפה הגורסת הבנה אמונית אחרת לחלוטין. לשיטה זו, הקב"ה ברא את העולם מתוך כוונה שעלינו תוטל המשימה להאיר את האור האלוקי בכל חלק וחלק ממנו. אין דבר ולו הקטן ביותר שהינו נפרד מעבודת השם, במובן הרחב של המילה, וגם אם במבט ראשוני זה לא נראה כך - לאמיתו של דבר אורה של תורה אמור להאיר את עינינו בכל סוגיה חברתית, פוליטית, מוסרית ואנושית העומדת על הפרק, ואם ריק הוא - מכם הוא ריק, ועלינו לחפש היטיב, להפוך אבן על אבן, ולדלות מעמקיה של תורה את ההדרכה האלוקית המדוייקת, ולהביא את הבשורה היהדות לכל מקום ולכל תחום שהוא.
אין מוסר ואין ערכים שעומדים בפני עצמם, ואת הכל אמורים לשאוב בששון ממעייני הישועה.

שתי השקפות אמוניות אלו מוצאות את ביטויין בהתבוננות שלנו על חג הסוכות באופן נפלא ביותר. מצד אחד, האריכו בספרי המוסר להדגיש את הפעולה המוסרית העמוקה של היציאה מדירת הקבע אל דירת העראי בחג הסוכות, כאקט מוסרי האמור לחקוק באדם, מיד אחרי טהרת יום הכיפורים ורגע לפני היציאה לשנה החדשה את החשיבות של הצבת העולם הזה, עם כל מאווייו, יצריו ותאוותיו - כמשני, וכפחות ערך, לעומת המרכזיות שעל האדם ליתן לעבודת הבורא בחיי היומיום שלו, בבחינתך "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" (אבות פ"א, ברכות ל"ה).

לעומתה, ישנה גישה אחרת, הטוענת שאדרבא, דווקא חג הסוכות מלמד אותנו שעבודת השם אסור לה שתצטמצם רק לבתי הכנסיות ולבתי המדרשות, ושומה עלינו להרחיב יריעות אוהליה ולפרוס אותה על פני כל מרחבי חייו של האדם, ועל כן לאחר טהרת יום הכיפורים, האדם ניגש לשבעת ימי חג הסוכות בהם כל פעולותיו הנעשות בחג בתוך הסוכה, ובהן האלמנטריות ביותר כאכילה, שתייה ושינה (בהן עיקר מצוות הסוכה כדב' רש"י בסוכה כ' ע"ב) - הינן מצווה גמורה מן התורה, ומכאן על האדם ללמוד שהוא חייב להרחיב את עבודת השם אל כל תחומי החיים, ולהאיר את האור באלוקי באופן שכל העולם כולו, על כל היבטיו, יתוקן במלכות שדי.

ונראה, שבעומק הדבר, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, וישנה בחינה של אמת בכל אחת מההשקפות האמוניות הללו, הנראות כה סותרות במבט הראשון. דומה הדבר להבדל הקיים בעצי הפרי בין השורש של העץ לבין פריו. זהו אותו עץ ממש, אך בכל זאת ישנו הבדל בין השורש לבין פרי עצמו. כי בעומק העניין, שתי השקפות אלו בנויות אחת על גבי השנייה. וכל אחת מהן זקוקה לשנייה על מנת שתשלים אותה.

זכר לדבר מצינו במהלכו של ספר המוסר המרכזי של עם ישראל, הלא הוא ספר מסילת ישרים אשר חובר על ידי רבי משה חיים לוצאטו זצ"ל (ובקיצור - הרמח"ל).

בתחילת הספר מתאר הרמח"ל את חובת האדם בעולמו, שהיא שימת כל מאוויו אל עבר הדבקות בהשם בעולם הבא, וראיית העולם הזה כפרוזדור בלבד.

לעומת זאת, בסיומו של הספר, אנו מוצאים שבמדרגת הקדושה, החסיד הנעלה מוצא אור אלוקי בכל פעולה גשמית, ודבק בה’ אלוקיו עוד בעולם הזה אף תוך כדי פעולות חומריות לחלוטין. האם יש כאן סתירה? במבט הראשוני ניתן לחשוב כך בטעות, אך לאמיתו של דבר אין כאן סתירה כלל. ההבנה היא שהתפתחות של המבט האמוני תלויה במדרגתו המוסרית של האדם. בתחילת דרכה של העבודה המוסרית של האדם, הוא חייב להפסיק את תלותו בעולם החומר, ולהפנות את מבטו לעבודה הרוחנית הפנימית. לשם כך עליו לעבור תהליך של ניתוק מסוים מהרדיפה אחר העולם הזה וצרכיו.

אך בהמשך הדרך, ככל שמדרגתו הרוחנית של האדם מתגדלת, ועבודתו המוסרית העמוקה מחלחלת עמוק אל תוך אישיותו - הוא כבר מוכשר לעלות קומה בתודעתו האמונית, ולהמשיך את האור האלוקי גם לתוך כל מרחבי העולם הזה. הוא איננו משועבד יותר לחומר בצידו השפל, ועל כן הוא מסוגל עתה להעלות את החומר, ולגלות את האור האלוקי העמוק והפנימי שמסתתר גם בתוכו. אמנם הדרך לשם היא ארוכה, ומצריכה מאמצים מרובים, אך היא אפשרית, ולאמיתו של דבר היא המטרה ה(אין)סופית העליונה של היהדות כולה.

אז מה עלינו לכוון בזמן ישיבתינו בסוכה? נראה שכל אחד על פי הבנתו את מצבו וצרכיו הרוחניים הנוכחיים ידע לכוון את הכוונה ההולמת אותם. ו"אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים" (מסכת מנחות ק"י)

ר"מ במכינת "תמיר" בקצרין