הרב אלישע אבינר
הרב אלישע אבינרצילום: חזקי ברוך

זה שבעה חודשים אנחנו מתגוננים ומתמגנים מפני נגיף הקורונה הארור. כל חיינו השתבשו, אנו חווים פחד ושיתוק, עתידנו לוט בערפל והבלבול הוא מנת חלקנו. הקורונה היא מגפה נוראה שנחתה על תושבי כדור הארץ, ומשטעמו את טעמה המר, רבים אומרים: הכול - חוץ ממגפה.

אבל דוד מלך ישראל, כאשר הוצע לו לבחור באחד משלושת העונשים הבאים כדי לכפר על חטא עריכת המפקד בעם ישראל: שבע שנות רעב, שלושה חודשי תבוסה ומנוסה במלחמה או שלושה ימי דֶֶּבֶר - בחר דווקא בדֶֶּבֶר, המגפה האיומה של ימי קדם. דוד מנמק את בחירתו במגפה במשפט קצר: "נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו, וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה". תבוסה במלחמה היא נפילה גמורה ביד אדם, ואף רעב מבריח את העם לארץ שאיננה מוכת רעב, ושם תלויים הנמלטים בחסדי המקומיים (רד"ק ומלבי"ם), אבל מגפת הדֶֶּבֶר היא ביד ה' בלבד. דוד העדיף למסור את גורל העם ביד ה' כי רבים רחמיו, ולא ביד אדם כי רבה אכזריותו.

המלבי"ם מוסיף: "עונש הרעב הוא עונש טבעי, ועונש החרב בחיריי", ואילו עונש הדבר "הוא השגחיי, ורבו רחמי ה'". הרעב היה תופעה מחזורית בימי קדם, מנהגו של עולם, ללא סנטימנטים וחמלה, אלא חוּקיוּת עיוורת; החרב הוא "בחיריי" - מפני שהמלחמה תלויה ברצון האדם ומעלליו, ומתגלים בה פניו המכוערים: אכזריות וחייתיוּת, המביאים ייסורים וחורבן על האנושות. דוד העדיף את הדֶֶּבֶר ה"השגחיי", שהוא כולו אלוקי, על פני הטבע העיוור והרוע האנושי.

זה שבעה חודשים אנחנו תחת מתקפת מגפה "השגחיִית", מכירים בגבולות יכולותינו האנושיות ומייחלים לרחמי שמיים. למדנו פרק אמוּני חשוב: מֵעֵבֶר לטבע העיוור שהישגי מאות שנות טכנולוגיה מאפשרים לנו לרסן ולנתב, ומֵעֵבֶר לרוע האנושי שהישרים שבבני אדם נלחמים נגדו ומכניעים אותו, קיים גם ממד "השגחי", שהוא מעל היכולות שלנו, ממד מכוון ומדויק על ידי ההנהגה האלוקית. דוד המלך לימד אותנו שהנהגת ממד זה היא במידת הרחמים. ודאי שמגפה היא גילוי של מידת דין העושה שַׁמּות בארץ, אך היא איננה דין טוטאלי, אלא דין ברחמים ורחמים בדין.

המדרש מוסיף שדוד חשש כי אם יבחר בעונש הרעב או המלחמה, יחשדו בו שהעדיף אותם מפני שהוא יכול להגן על עצמו מפניהם (אוצרות המזון המלכותיים יפרנסו אותו בימי הרעב, וגיבוריו יגנו עליו במלחמה), אבל בפני המגפה כולן שווים, מלך כאזרח מן השורה. הנגיף איננו מכיר בפערים סוציו־אקונומיים, בהבדלי גזע ודת, ואפילו איננו מבחין בין מאמין לכופר. הנגיף משווה קטן כגדול, מפני שכולנו ביד ה'.

בסוכות, אחרי ימי הדין, אחרי "תשובה צדקה ותפילה המעבירין את רוע הגזרה", אנחנו חוסים בצל הסוכה ה"השגחיית", מלאת הרחמים, "בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן".

הרב אלישע אבינר, ראש הכולל בישיבת ההסדר מעלה אדומים, רב קהילה חבר מועצת רבני צהר