בעודנו מסתגרים עם משפחותינו מפני הקורונה מתחוללת בכנסת ישראל מהפכה, שעתידה להובילנו לקראת "עולם חדש ומופלא".
ותשאלו מהי?
זו מהפכה שעלולה לקחת את חרותכם כהורים לנהל את הוצאות משפחתכם לפי ראות עיניכם, ולמנות במקומכם שופט כבורר אחרון. זו מהפיכה שתחייב את האב במשפחה ללכת ל"טיפול" כל אימת שהאישה בבית תחוש "אימה כלכלית" מפניו. זו מהפיכה שתאפשר לילד שלא קיבל מכשיר אייפון כלבבו לתבוע את הוריו ,כלומר- אתכם. זוהי בעיקר מהפכה שתגרום לפרוק סופי של מוסד "המשפחה" בישראל.
האמור לעיל אינו רק סיפור בדיוני. מהפכה זו עלולה להיות פרי שיבשיל במידה שתתקבל "הצעת חוק למניעת אלימות במשפחה -מניעת אלימות כלכלית", אשר קבועה לדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת ליום 20.10.2020.
ומהי אותה הצעה ?
החוק למניעת אלימות במשפחה אותו מבקשים כעת לתקן, נועד לתת מענה למקרים של אלימות פיסית ונפשית מצד בן זוג כלפי בן/בת זוגו. הדבר נעשה באמצעות צווי הגנה שמרחיקים את הצד "האלים" ממשפחתו. ידוע לנו כי (מעבר למקרי הקצה המועטים שבמסגרתם ניתן סעד אמיתי ונחוץ) החוק מהווה כלי פוליטי קטלני בהליכי גירושין שמטרתו הרתעה ובידוד בן הזוג האחר.
באקלים התרבותי העכשווי מבוקשים צווים אלה לרב על ידי נשים כנגד בעליהן או בני זוגן וכך השתגרה לה שיטה, לפיה, גברים מתוארים כ"אלימים", בין אם יש לזה בסיס ובין אם לאו.
מובן כי עצם הגשת ההליך יוצרת לכשעצמה יתרון של הכפפת הצד, שנטען לגביו כי הוא אלים, כשעל זה מופעלים לחצים משפטיים, ביורוקרטיים, כלכליים ופסיכולוגיים (תהא תוצאת ההליך אשר תהא).
ומה החידוש כעת?
בתי המשפט לענייני משפחה מלאים בתגרות משפחתיות מדממות ולמרות זאת במקום להרגיע ולהשקיט מבקשים מנסחי הצעת החוק ל"הרחיב את המשחק" . תוך שהם מבליטים מקרי קצה ותחת רטוריקה פרוגרסיבית (שמאל ראדיקלי), מבקשים מנסחי הצעת החוק להכפיף את המשפחות בישראל לאפשרות שלא רק אלימות על חייו או נפשו של בן זוג (כמתואר לעיל) תגרור פתיחת הליכים והוצאת צווים, אלא אפילו "תחושת אימה כלכלית" אצל אחד מבני הזוג תאפשר זאת. המציאות אינה עוד גורם חיוני בהצעת החוק שכן "תחושת אימה" היא סובייקטיבית, דהיינו, תלויה בעיני המתבונן.
ואם בזה לא די הרי שמתן צווים אלה שאמורים, להלכה, לייצב את המערכת המשפחתית (במקום בני הזוג עצמם, מהם הופקעה הזכות האלמנטרית הזאת) היא רק תחילת הדרך של הניסוי הפרוגרסיבי הזה אשר מלווה בצער ונזק לכל בני המשפחה. מנסחי הצעת החוק אינם "עוצרים באדום". הם יצרו גם תביעה נזיקית חדשה בתוך המשפחה. לפיה, אשה שטוענת כי בעלה, למשל, עובד שעות רבות מדי (בעוד האשה בבית), תוכל לתבוע את בעלה בטענה כי נגרם לה עקב כך "נזק כלכלי", "עגמת נפש" ועוד ועוד. זכות תביעה זו מוקנית בהצעת החוק גם לבני משפחה אחרים – סבים, נכדים, אחים, ודודים.
למגמות פירוק מוסד 'המשפחה" המקודמות, למעשה, באמצעות הצעת חוק זו , ישנם שורשים רעיוניים מארקסיסטים. כבר אנגלס יצר זיקה מפורשת בין מוסד "המשפחה" לבין דיכוי ועושק כלכלי של נשים על-ידי גברים. תקצר היריעה פה מלתאר שאת הקטסטרופה האנושית, הפוליטית והכלכלית שחוללה הגות זו מבית מדרשם של מארקס ואנגלס.
שורשים אלו משמשים גם כתשתית ממנה צמחה האידאולוגיה הפמיניסטית הרדיקאלית העכשווית, אידאולוגיה פלגנית הרואה בגברים באשר הם "יצורים אלימים" ובמשפחה כשלעצמה "מוסד דכאני". אידאולוגיה זו עושה תדיר שימוש ברטוריקה של "טובת הנשים" ו"טובת הילדים" ע"מ לקדם סדר יום פלגני זה .
על רקע התפשטותה בתרבות של אידאולוגיה (פמיניסטית רדיקאלית) זו, ובהתבסס על מקורותיה הרעיוניים, מוסברת התמיכה עיוורת לה זוכה הצעת החוק, אשר מקבעת ויוצרת מושג לשוני חדש "אלימות כלכלית במשפחה". מושג זה אינו נחוץ ואינו קיים באשר הנו נכלל ממילא במושג הבסיסי "אלימות" .
תכליתה של הצעת החוק והיציר הלשוני החדש (אלימות כלכלית) ,הנה עיצוב עליית מדרגה בהסלמה ביחסי נשים וגברים וכל חברי התא המשפחתי.
הצעת החוק מזמנת מלחמת כל בכל בתוך המשפחה בחסות המשפט. מכאן ברור ברור כי לחשש מפני עלייה בשיעורי הגירושים בישראל, יש מקורות אידאולוגיים שמזינים אותה בלהט והפעם בתוך ליבה של כנסת ישראל.
אכן, הצעת החוק מקדמת אותנו לקראת "עולם חדש ומופלא". חיסול מוסד "המשפחה" היה אבן יסוד בחברה העתידית המסויטת ששרטט האקסלי בספרו זה. הוא חזה את המהלך. אנחנו, בנינו ובנותינו, עתידים לחיות אותו.