כבר שבעה חודשים, מחודש מרץ 2020, עם התפרצות נגיף הקורונה בישראל ועם החלתו של הסגר הראשון מדברים, אמנם לא מספיק, על אוכלוסיית הקשישים וניצולי השואה בראשם, כאוכלוסייה בסיכון הגבוה ביותר, אשר נפגעת באופן הקשה ביותר מהנגיף. ואין הכוונה דווקא בפן הבריאותי.
ניצולי השואה והקשישים בישראל מצויים בסגר, לא להאמין, כבר מחודש מרץ.
זה נשמע מופרך, אבל זו האמת. מידי יום מתנדבי עמותת 'לחיות בכבוד' מגיעים לבתי ניצולי השואה הקשישים ופוגשים את האמת הקשה והמרה הזו.
הם לא יוצאים לקנות שום דבר במכולת, לא נפגשים עם משפחתם, חלקם אפילו לא יוצאים מפתח ביתם ודלת חדרם. תחשבו על זה רגע ותמתינו עם המחשבה הזו עשר שניות - שבעה חודשים בלי לצאת מהחדר. אתם הייתם שורדים?
כבר שבעה חודשים שהקורונה פוגעת ללא רחם, ועבור ניצולי השואה והקשישים, המשמעות היא שרבים מהם הופכים לנזקקים חדשים שמצטרפים למעגל העוני, הבדידות והמצוקה.
בכל יום שעובר, עוד קשיש ועוד אדם חזק, גיבור, שניצח את הנאצים ושרד משברים קשים, מתדרדר לתהום של המצב הנוכחי.
"הנזקקים החדשים" הם לא בהכרח מי שאנחנו מדמיינים בראש. חלקם קשישים שבעבר הלא רחוק דאגו לעצמם, לא נזקקו לעזרה וקיימו אורח חיים עצמאי. אך עכשיו הם מרגישים נפשית, ולצערם גם פיזית (עקב הסכנה שבנגיף שבכל פינה), שאינם יכולים להתמודד - ואז מגיעה הקריסה.
והדברים האמורים לעיל, מגובים בנתונים לצערי: ישנה עלייה של מאות אחוזים בפניות לעמותות, לסיוע במזון. בימים כתיקונם, אנו ב'לחיות בכבוד' מחלקים כ-1,200 מנות חמות ביום לקשישים וניצולי שואה, אך כעת אנחנו מחלקים מאות רבות נוספות של מנות ביום, עקב הדרישה ובעקבות המשבר, ומקבלים מאות פניות חדשות מידי שבוע.
מעבר למצב הקשה באמת ששורר בחוץ, גם הדיווחים בתקשורת לכל אורך היום, מפחידים אותם ואין מי שירגיע, יניח יד על הכתף והפחד חוגג.
אם כן, איך ייתכן ששבעה חודשים עברו, ועדיין אין עזרה או תמיכה מהמדינה לניצולי השואה הקשישים? למרות הצעות רבות וטובות של שר כזה ואחר, ח"כים למיניהם ונבחרי ציבור מכאן ומכאן, עדיין אין מענה ממוקד לאוכלוסיות הללו והתוצאה היא שניצולי השואה רעבים ומבודדים. מרוב הצעות לא רואים את המצוקה, והזמן שעובר ללא פתרון אמיתי משאיר את העמותות לטפל במצב הקשה לבד, וללא תמיכה כלכלית מהמדינה.
הרצחת וגם ירשת? מילא היו נותנים מענה לאוכלוסיות הקצה, אבל ברגע שהשארתם את הטיפול לנו העמותות, לפחות תסייעו לנו בתקציבים ולא תשאירו את המגזר השלישי לדמם למוות ללא תקציבים מהמדינה משנת 2018.
בשורה התחתונה, חייבים לחלץ את הקשישים וניצולי השואה מאימת הסגר, מההשפעות הלא בריאותיות של המגיפה ולהתחיל לטפל בהם כבר אתמול. לאוכלוסייה זו לא נשאר עוד זמן רב לחיות עמנו והמעט שאנו יכולים לעשות הוא לתת להם מעטפת נכונה, פיזית, נפשית, כלכלית, על מנת שימשיכו לחיות את חייהם בצורה הטובה ביותר שניתן.
הכותב הוא מייסד ומנכ"ל עמותת 'לחיות בכבוד'