מהי משמעותה של מצוות הישיבה סוכה, ומדוע מצווה זו נקבעה דווקא בחודש השביעי, חודש תשרי?
בפרשת אמור מובא שאת סוכות אנו חוגגים זכר ליציאת מצרים: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
במסכת סוכה (דף יא) נחלקו רבותינו באילו סוכות בדיוק "הושיב" ה' את בני ישראל ביציאת מצרים: "עַנְנֵי כָּבוֹד הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: סֻכּוֹת מַמָּשׁ עָשׂוּ לָהֶם".
לדברי האומר "ענני כבוד היו", נראה יש משמעות מיוחדת לחג, אך הדברים לכאורה רחוקים מפשט הכתוב המציין "סוכות". לדברי האומר "סוכות ממש עשו", הדברים אמנם מסתדרים עם פשט הכתוב, אך לפי זה לא מובנת מהי המשמעות המיוחדת שיש בסוכה דווקא?
נציע שלש אפשרויות להבנת טעם המצווה, ולכל אחת הסבר אחר מדוע נקבע סוכות דווקא בתאריך שנקבע:
א. ענני כבוד
רש"י על התורה מצדד בדעה שענני כבוד היו. הרמב"ן נוטה להסכים רש"י, ומנסה לחבר את הדברים אל פשט הכתוב: "מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר פֵּרֵשׁ שֶׁעָנָן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ בַּלַּיְלָה אָמַר סְתָם 'כִּי בַּסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי', שֶׁעָשִׂיתִי לָהֶם עַנְנֵי כְּבוֹדִי סֻכּוֹת לְהָגֵן עֲלֵיהֶם".
כלומר, הואיל והתורה כבר הזכירה שענן כבוד ה' הילך עם בני ישראל במדבר, הכוונה של הפסוק "בסוכת הושבתי" הוא להסביר שהעננים תפקדו כסוכות. אבל לא שהיו אלה סוכות ממש אלא העננים שימשו כ"סוכות" של ישראל.
לפי שיטה זו ניתן להציע שמצוות הישיבה בסוכה שייכת במיוחד אחרי התהליך של ימי התשובה. אחרי שבראש השנה קיבלנו את מלכות ה', ואחרי שביום הכיפורים כיפרנו על כל עוונותינו וטיהרנו את לבבנו, כעת אנו מסוגלים לקלוט משהו מענני הכבוד, מהשראת השכינה. לא תמיד אנו מצליחים לחוש בה, אך כנראה אחרי ימי התשובה יש יותר מסוגלות לכך. אנו יכולים להכין סוכה מסדינים, קרשים ומסמרים ולקלוט דרכם את ענני הכבוד שאולי תמיד בעצם מלווים אותנו בחיים.
ב. הכרת הטוב
הרשב"ם דבק עם פשט הכתוב כשיטת רבי עקיבא ש"סוכות ממש עשו להם", ומציע פשר למצווה זו:
"יוֹצְאִים מִבָּתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב בִּזְמַן אֲסֵפָה וְיוֹשְׁבִין בַּסֻּכּוֹת, לְזִכָּרוֹן שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם נַחֲלָה בַּמִּדְבָּר וְלֹא בָּתִּים לָשֶׁבֶת. וּמִפְּנֵי הַטַּעַם הַזֶּה קָבַע הקב"ה אֶת חַג הַסֻּכּוֹת בִּזְמַן אֲסִיפַת גֹּרֶן וְיֶקֶב, לְבִלְתִּי רוּם לְבָבָם עַל בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים כָּל טוּב, פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ עָשׂוּ לָנוּ אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
רשב"ם עונה על שתי השאלות:
ראשית, טעם המצווה כדי להעמיק בנו את תחושת הכרת הטוב על מה שיש לנו עכשיו, מתוך הזכרון של מה שלא היה לנו בעבר. אנו נזכרים בעובדה שלא היו לנו נכסים ועושר כשיצאנו ממצרים, ועל ידי כך אנו מוקירים ומכירים את הטוב שיש לנו כעת ומודים לה'. כך אדם ניצל מחטא הגאווה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
שנית, הסיבה שמצוות הישיבה בסוכה נמצאת דווקא בחודש תשרי קשורה לעובדה שסוכות הוא חג האסיף. זו התקופה בה אדם רואה את כל הטוב שיש לו, את כל התבואה והעושר שיש לו, ולכן דווקא אז מתאים החינוך הזה שיש ביציאה לסוכה.
ג. בטחון בה'
הרמב"ן מציע הסבר אחר לשיטת האומר "סוכות ממש עשו להם": "וְעַל דַּעַת הָאוֹמֵר סֻכּוֹת מַמָּשׁ עָשׂוּ לָהֶם, הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹתָן בִּתְחִלַּת הַחֹרֶף מִפְּנֵי הַקֹּר כְּמִנְהַג הַמַּחֲנוֹת, וְלָכֵן צִוָּה בָּהֶן בַּזְּמַן הַזֶּה. וְהַזִּכָּרוֹן, שֶׁיֵּדְעוּ וְיִזְכְּרוּ שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר לֹא בָּאוּ בַּבַּיִת, וְעִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהַשֵּׁם הָיָה עִמָּהֶם לֹא חָסְרוּ דָּבָר".
הרמב"ן בוחר להדגיש את הערך של הבטחון בקב"ה גם בתקופות קשות. כשם שהקב"ה היה איתנו בתקופה הקשה של המדבר, כך הוא נמצא איתנו תמיד, גם בתקופות הקשות שפוקדות אותנו מפעם לפעם. גם כשקר לנו בחורף.
הרמב"ן מאיר את המצווה באור אחר, ונותן לה ערך עצמי – יש עניין לצאת אל מחוץ הבית החם והנעים, ולנהוג כמו מי שהולכים במחנה, שלקראת החורף בונים סוכות כדי להגן עליהם קצת מהרוח והגשם, כולי האי ואולי. לחוש טיפה ממה שמרגישים הולכי דרכים, ששמים את מבטחם בהקב"ה כל רגע ורגע ושבסוף המסע החורפי שלהם מברכים "הגומל".
נעבור למצוות ארבעת המינים.
מצוות ארבעת המינים – "אלו הם ישראל"
מי מאיתנו לא מכיר את המדרש הנפלא על ארבעת המינים המחנך לאחדות ישראל? אמנם, כמה פעמים יצא לאדם לקרוא אותו מילה במילה בלשונו החז"לית המתוקה? ומה בדיוק הקשר בין המסר של אחדות ישראל ובין המצווה הזו בפועל? וגם – האם עוצמתו המיוחדת של מדרש זה לא "עמעמה" מעט את המשמעות הפשוטה של מצוות ארבעת מינים?
תראו איזה מדרש יפה:
פְּרִי עֵץ הָדָר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה אֶתְרוֹג זֶה יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְיֵשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים.
כַּפֹּת תְּמָרִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְאֵין בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְאֵין בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים.
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הֲדַס יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְאֵין בּוֹ טַעַם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאֵין בָּהֶם תּוֹרָה.
וְעַרְבֵי נָחַל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ אֵין בָּהּ טַעַם וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תּוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים.
וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם? לְאַבְּדָן אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ.
(ויקרא רבה ל, יב)
'ארבעת המינים – אלו ישראל!' הרבה זמן לא הבנתי מדוע ראו חז"ל לדרוש דרשה נפלאה זו דווקא על ארבעת המינים? האם רק בגלל פעולת האיגוד שאוגדים את המינים יחד? מה הקשר בין ארבעת המינים לישראל? וכי לא ניתן היה לדרוש דרשות דומות על מצוות אחרות?
התשובה לכך טמונה אולי דווקא בפשט הפסוקים: בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה'... וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא כג).
השמחה המיוחדת של סוכות היא שמחה לפני ה', כלומר בבית המקדש, שמחה הקשורה לעליה לרגל ולמפגש עם כל עם ישראל. עיקרה של מצוות נטילת ארבעת המינים היא במקדש, עם כולם.
כלומר, במקור, כשאדם היה מקיים את המצווה הזו הוא היה רואה את כולם, את כל עמך ישראל, את כל סוגי האנשים, אלו שיש להם טעם ואלו שיש להם ריח, אלו יש שלהם ואלו שאין להם. מתאים והגיוני אם כן, שאת הדרשה המחנכת לאחדות ישראל "המכפרים אלו על אלו" הלבישו דווקא על מצוות נטילת ארבעת המינים.
והדברים מתחדדים יותר כשלא שוכחים את המשמעות הפשוטה של המצווה היקרה הזו – הכרת הטוב על כל ה"אסיף" שיש לנו.
והיטיב להציג את הדברים הרש"ר הירש בספרו חורב: אַרְבָּעָה מִינִים אֵלֶּה מְיַצְּגִים בְּמֻבְהָק אֶת אַרְבָּעָה סוּגֵי הַדְּבָרִים שֶׁהָאָדָם מְקַבֵּל מֵעוֹלָם הַטֶּבַע שֶׁבָּרָא ה':
א) כָּל הֲנָאָה שֶׁהַטֶּבַע מְסַפֵּק לָאָדָם בְּמֻגְמָר וּלְלֹא צֹרֶךְ בְּהַשְׁלָמָה כָּלְשֶׁהִי, כְּגוֹן הָאֲוִיר לִנְשִׁימָה, הָאוֹר הַמֵּאִיר לָאָרֶץ, הַיֹּפִי הַמַּשְׁרֶה שִׂמְחָה, הָרֵיחַ הַטּוֹב הַמְּחַיָּה אֶת הַנֶּפֶשׁ – וְהוּא, הָרֵיחַ, נָצִיגָהּ הָעִקָּרִי שֶׁל הֲנָאָה זוֹ.
ב) כָּל מָה שֶׁהַטֶּבַע מֵכִין לְאָדָם עַל מְנַת שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה, וְנָצִיגוֹ הוּא הַטַּעַם שֶׁבַּמָּזוֹן.
ג) כָּל חֹמֶר גָּלְמִי שֶׁהַטֶּבַע מְסַפֵּק לָאָדָם עַל מְנַת שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ כִּרְצוֹנוֹ וִיעַבֵּד אוֹתוֹ לְצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ, כְּגוֹן כָּל צָרְכֵי הַדִּיּוּר, הַהַלְבָּשָׁה, הַצִּיּוּד וְכוּ'. נָצִיגָם הַמֻּבְהָק הוּא הָעֵץ.
לַסּוּג הָרִאשׁוֹן שַׁיָּךְ הַהֲדַס, לַשֵּׁנִי הַלּוּלָב, לִשְׁלִישֵׁי הָעֲרָבָה, וְאִלּוּ הָאֶתְרוֹג מְיַצֵּג אֶת שְׁנֵי הַסּוּגִים הָרִאשׁוֹנִים בְּאִחוּדָם הַמֻּשְׁלָם. אַרְבָּעָה הַמִּינִים הָאֵלֶּה מְיַצְּגִים כָּאָמוּר אֶת כָּל מָה שֶׁנּוֹתֵן ה' לָאָדָם בְּאֶמְצָעוּת הַטֶּבַע. קַח לְךָ אוֹתָם כְּקִנְיָנְךָ לִפְנֵי ה'. לֵאמֹר ה' הוּא הַנּוֹתֵן לְךָ אֶת כָּל נִכְסֵי הַחַיִּים וְאָמְנָם אָמוּר אַתָּה לָשִׂים יָדְךָ עֲלֵיהֶם, אוּלָם כְּאֶמְצָעֵי בִּלְבַד, כְּדֵי שֶׁתִּחְיֶה לְפָנָיו כִּרְצוֹנוֹ וּכְדֵי שֶׁתִּשְׂמַח בְּמִלּוּי מִשִּׂימָתְךָ זוֹ לִפְנֵי ה' א-לֹהֵךְ.
(ספר חורב, הוצאת פלדהיים, עמ' 130-131).
ארבעת המינים מייצגים את הדברים שהאדם "אוסף" מן הטבע. בא אדם לבית המקדש, לפני ה', ושמח במה שאסף, ומתפלל ומהלל ורוקד ומנענע "בהודו לה'" על מה שיש לו, ומבקש ב"אנא ה' הושיעא נא" שגם שנה הבאה יהיה לו מה לאסוף. הרי "בחג נידונים על המים" והוא מבקש שהחורף הבא עלינו לטובה יהיה גשום מספיק אך לא מזיק. "מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים". הוא מבקש שמירה מפני פגעי מזג האוויר. (ואולי גם מפני חיידקים ווירוסים הנישאים באוויר ומשבשים את הכלכלה והפרנסה).
וישראל מקיימים מצווה זו יחד בבית המקדש, ומסתכלים זה על זה ימינה ושמאלה, ומתמלאים כבוד זה לזה, ואהבה זה לזה, ומסתכלים על מעלת חבריהם ולא על חסרונם, ומכפרים אלו על אלו.
הרב עמנואל הרוניאן הוא ר"מ בישיבת נווה שמואל