אני חמזה אג'אן, אני פליט

החוקר Cevdet Acu מביא מטורקיה את סיפורו של פליט סורי במדינה שאיבד את חייו בגיל 17 לאחר שהוכה כשהגן על זכותה של האישה

Cevdet Acu , י"ד בתשרי תשפ"א

חמזה אג'אן
חמזה אג'אן
צילום: המשפחה

בתחילת מאמרי אני מבקש להדגיש ששנאה ובורות הורגים בסופו של דבר כל דבר טוב בחברה בה אנו חיים.

כאדם שמבקש להבין מדוע יש שנאה בעולם ומדוע אדם שונא במיוחד את זה ששונה ממנו/ ה, החלטתי להתמקד בעבודת הדוקטורט שלי בנושא הפליטים והשתלבותם בחברה.

בכל פעם שאני בוחן דוחו"ת ומחקר המצביעים על עמדות הציבור כלפי פליטים אני רואה תוצאות דומות – עמדות שליליות מצד האוכלוסיה המקומית כנגד הפליטים ונוכחותם בחברה. לא אדון בדוחות ובמחקרים אלה, אך אוסיף הפניות לכמה מהם בסוף המאמר למי שמעוניין להרחיב בנושא.

אני רוצה לדון במותו של חמזה. פליט סורי שחי בטורקיה מאז 2012. חמזה היה רק ​​בן 17, והוא נהרג על ידי ארבעה "בני אדם" בהכאה, ב -15 ביולי 2020. חמזה היה אחד מהפליטים הסורים המוכשרים ביותר בטורקיה. הוא היה ילד כשהרגו אותו באכזריות.

אני בטוח שאם חמזה היה חי הוא היה רוצה לומר דברים, תכנים אשר מרבית גורמי התקשורת בטורקיה היו מתעלמים מהם. אין עניין בחיי פליטים, מותו של חמזה לא אוזכר אף על ידי חלק מגורמי התקשורת. כיום, בשל היותי אדם שנאלץ לעזוב את ביתו, אני אכתוב בשם חמזה. אם לא נעמוד זה לצד ועבור זו, האלימות שמאפיינת את חיינו תהרוג כל אחד ואחת מאתנו ביום מן הימים.

אתחיל בהסבר למותו של חמזה בטורקיה

כן, אני חמזה אג'אן, ואני מסוריה. הייתי בן 8 כשמחאות שלוות החלו בעיר שלי נגד ממשלת סוריה הרודנית. במהלך אותה תקופה גרתי באידליב, עיר בצפון מערב סוריה, עם משפחתי. גרתי קרוב מאוד לאחת הערים העתיקות הגדולות, אבלה. חברים רבים היו מסביבי. שיחקנו כל יום, כדורגל, גולות, מחבואים וקלאס. לכל אחד מאיתנו היה חלום להגשים בעתיד.

בתחילת 2011 הטלוויזיה סרקה את מחאות האזרחים באופן יומיומי. הרגשתי שמשהו בטח לא בסדר. בהמשך הבנתי שאנשים מוחים כיוון שאין להם יכולת להמשיך לחיות בסוריה בגלל תנאי מחיה בלתי אנושיים ושהם מבקשים שינוי. אנשים ביקשו חיים שיש בהם מידה של חופש ורווחה ושוויון הזדמנויות לכולם. המחאות ברחובות היו שלוות. אנשים הציעו ורדים ובקבוקי מים לחיילים מדמשק אשר הגיעו לפנות את המחאות.

המפגינים לא צפו את תגובת הממשלה נגדם. הם לא הבינו שהממשלה עומדת להשתמש בכוח לא פרופורציונלי לפינוי המחאות. למרבה הצער, הממשלה השתמשה באלימות נגד המפגינים שהציעו פרחים ובקבוקי מים לחיילי המשטר עם תחילת המרד במקום להקשיב להם.

אנשים היו המומים כשהממשלה ירתה לעבר מפגינים שלווים בכמה ערים. הפעיל החברתי גיאת מטר, שהיה זה שהפגין עם מסירת ורד ובקבוק מים לחיילים, נרצח באמצע 2011. זאת הייתה נקודת מפנה. משלב זה ואילך ההרס במדינתי, שהייתה אחת מארצות ההתיישבות העתיקות בעולם, הפך לשיטתי.

הממשלה לא אפשרה אף סוג של מחאה. מחאות שקטות ושלוות נאסרו. הדרכים התמלאו במחסומים, דרכה של הממשלה להשליט פיקוח באנשים. מניין ההרוגים גבר בכל יום. הסכסוך התרחב לכל חלקי המדינה ויצר קיטוב חברתי עמוק. ערים ואפילו משפחות פוצלו על פי השקפה פוליטית. האלימות המדינתית הרסה את עיר ביתי ואת חלומותיי. כוחות הממשלה הרגו אזרחים וטנקים צבאיים ומסוקים שימשו להריסת בתיהם. בכל יום נהרסו בתים רבים בהפצצות, והאלימות הזו הגיעה גם לעיר שלי, אידליב.

מכאן שהרחוב בו הייתי משחק עם חברי הפך לשדה קרב עקוב מדם. הבית שלי, אידליב, בער. באידליב כבר לא היה שום סימן לחיים, אנשים נסו על נפשם. בכל פעם שנכנסתי למיטה תהיתי אם אתעורר למחרת בבוקר או לא. הרגשתי שהמוות קרוב אליי מאוד.

אני ומשפחתי ברחנו מביתנו ומעירנו במאמץ למצוא מקלט. נסענו לטורקיה, אחת ממדינותיה השכנות של סוריה. אני עדיין זוכר את ההליכה עם אנשים רבים לטורקיה שנמשכה זמן רב. אני זוכר את מעבר הגבול ואת ההגעה לטורקיה. בהיותי ילד אז, הנחתי שאנשים בטורקיה יקבלו את פנינו כי נאלצנו לוותר על ביתנו כדי להינצל. בתחילת שהותי בטורקיה באמת האמנתי שאנשים חשים אהדה כלפינו.

כמעט בכל יום ראיתי בטלוויזיה אנשים עם חליפות שחורות המראים תמונות שלנו שמראות ייאוש ומצב הקשה. האמנתי שהם עושים זאת מתוך אהדה. התפללתי לאללה כדי להראות את הערכתי לאנשים האלה. לא יכולתי להבין מה אנשים אומרים עלינו כיוון שלא ידעתי טורקית בשלב הזה אבל חשבתי שהטלוויזיה משקפת את מצבנו ואת מה שעברנו. אולם, כעבור זמן מה, כשלמדתי לדבר טורקית התחלתי להבין שהאופן שבו הערכתי את העמדות של הטורקים כלפינו הייתה רחוקה מלהיות נכונה.

הבנתי שעובדת היותנו סורים היא מקור להשפלה בחברה הטורקית ושלמעשה אותן תמונות שראיתי בטלוויזיה הן תמונות שמגבות תסקירים תקשורתיים על פליטים סורים שגונבים ממקומיים טורקיים. בהמשך הבנתי שאותם האנשים בחליפות שחורות הם למעשה חברי פרלמנט אשר טענו שהפליטים הסוריים הם האשמים בחולשתה של הכלכלה הטורקית ובכלל בכל דבר שלילי שמתרחש בטורקיה. מרבית אמצעי התקשורת ליבו את המתח בינינו לבין תושבי המקום.

יש אנשים שטענו שעזבנו את סוריה ללא שום סיבה מוצדקת. מציאות זו הלכה והחמירה. אנשים הכו אותנו ללא שום סיבה רק בגלל היותנו סורים. לא הייתה לנו כל הגנה, משפטית או אחרת כנגד המציאות הזו. ההלם הראשון שחוויתי היה הרג הממשלה הסורית את אזרחיה. ההלם השני היה המציאות שלי כפליט בטורקיה.

לא ידעתי מה לעשות או לאן ללכת. גרתי עם הוריי ועבדתי בשוק הפתוח ברובע גורסו בבורסה מה שאפשר לי לתמוך בהם. התמקדתי בחיי החדשים וניסיתי להתעלם מאנשים שמפלים אותנו בשל היותנו פליטים מסוריה. ב 15 ליולי 2020 לא עמדתי מנגד כשראיתי ארבעה אנשים מטרידים אישה בשוק בו עבדתי. התקרבתי אליהם וביקשתי שיפסיקו. אז ראיתי שהאישה היא פליטה סורית כמוני אך הייתי מתערב ללא קשר ללאום שלה. ביקשתי שלא ישפילו אותה. הם החלו להכות אותי.

הם הכו אותי בכבדות והמשיכו עד אשר איבדתי את הכרתי. אנשים מסביבי התקשרו לאמבולנס והובלתי לבית החולים. עברתי דימום במוח כתוצאה מהמכות. הייתי צעיר מאוד ולא הייתה לי מספיק מוטיבציה להילחם הפעם. זה היה מאוחר מדי לכל דבר. כבר איבדתי את תקוותי לעתיד אחר בעת שהייתי בסוריה, אבל הפעם איבדתי את חיי.

כן, התוצאה הייתה שונה אם היחס למפגינים בסוריה היה אחר. התוצאה הייתה שונה אם התפיסות כלפי פליטים בטורקיה היו אחרות. מי יודע? אני עדיין יכול לחיות ביניכם אבל רבים מכם לא מתייחסים אליי כבן אדם. אני חמזה. הייתי רק בן 17 בזמן שהוכיתי למוות על ידי ארבעה אנשים ב -15 2020. גישת השנאה והבורות תהרוג גם אתכם ביום מן הימים. אני רוצה לסיים בשיר שנכתב על ידי אדם שנאלץ לעזוב את ביתו כמוני. הוא אחד מגדולי המשוררים הסורים בעולם, ניזאר קבאני.

למה?

אני תמיד חוקר את עצמי

מדוע אין אהבה בעולם לכולם, לכולם

כמו קרני השמש עם שחר?

מדוע אהבה אינה כמו לחם ויין

וכמו מים בנהר?

מדוע אנשים לא אוהבים בצורה קלה

כמו דגים בים, כירחים סובבים בגלקסיה?

מדוע האהבה במולדתי איננה חיונית

כמו ספר שירה?

למה?

הערה: חמזה היקר, אני מקווה שיש מקום כמו שנאמר לי תמיד, ואני מקווה שאתה שם עכשיו. יהי רצון שאללה יניח את נשמתך בשמיים. לא הצלחנו להגן עליך. לא סיפקנו לך מרחב בו תוכל לחיות בשלום בטורקיה. זה ייזכר לעולם כבושתנו.

אני מאחל בריאות למשפחתו של חזמה. יהי רצון שאללה יחבק אתכם בתקופה קשה זו. חמזה לא יישכח, לעולם. אנא קבלו את תנחומי. אני מקווה שרוצחיו של חמזה ייענשו במלוא חומרת הדין. לבסוף, אני מקווה שמקרי המוות האכזריים הללו ייפסקו בקרוב. מספיק.

אני רוצה להודות לחבריי היקרים Boshra Alzoube ו- Yunus Asfari שנתנו מידע חשוב על משחקי ילדים בסוריה.

תודה מיוחדת: אני רוצה להודות לחברתי היקרה, ד"ר נטלי אוחנה, על עזרתה הגדולה בתרגום מאמר זה לעברית.

כמה מקורות העוסקים בעמדות הציבור כלפי פליטים:

Emre Erdoğan & Pınar Uyan Semerci. “Attitudes towards Syrians in Turkey-2017”, https://cutt.ly/zamqV7l (Last accessed 18 July 2020).

Faten Ghosn, Alex Braithwaite, and Tiffany S Chu. “Violence, displacement, contact, and attitudes toward hosting refugees”, https://cutt.ly/ramwf8N (Last accessed 18 July 2020).

What Shapes Public Attitudes Toward Hosting Syrian Refugees – And How They can Change, https://cutt.ly/ian69nj (Last accessed 19 July 2020).