אין מי שלא יודע לצטט את המדרש על ארבעת סוגי היהודים שכנגד ארבעת המינים, בעלי הטעם והריח, בעלי הטעם או הריח, והחסרים את שתי התכונות.
דווקא אגודת כולם יחד היא המצווה, ונטילת ארבעת המינים רומזת לאחדות ישראל המוכרחת בפנייה אל ה'.
בחסידות מובא שהאחדות שבארבעת המינים מצויה לא רק בצירופם יחד, אלא גם בכל מין בפני עצמו.
הלולב הוא "כפת תמרים", והגמרא מדייקת שה"כפת" בכתיב חסר בא ללמדנו שהעלים צריכים להיות כפותים-מאוחדים עם השדרה, ואם "נפרצו עליה - פסולה".
ההדס הוא "ענף עץ עבות". שלושה עלים יוצאים מאותו המקום בדיוק באחדות ובסדר.
הערבה נקראת בגמרא "אחוונה", על שם אחוותם המיוחדת של הענפים בעץ הזה שגדלים אחד בתוך השני.
והאחדות שבאתרוג בולטת עוד יותר – על "פרי עץ הדר" דורשים חז"ל: "זה אתרוג שדר באילנו משנה לשנה". האתרוג נמצא על העץ במשך כל השנה. הוא לא רק שורד את חילופי העונות, אלא ממשיך לצמוח ולגדול דווקא מתוך שינויי האקלים. האתרוג נבנה בתור פרי שמאחד שינויים, דבר שאיננו מצוי בפירות אחרים, שגם אם מצליחים לשרוד מעט על העץ, התפתחותם היא דווקא בעונה מסוימת.
אגודת יהודים השונים זה מזה היא ערך נעלה, אך מהו הטעם של אחדות בכל מין בפני עצמו? האם על כל אחד מאיתנו להתאחד עם עצמו?
"זה הקדוש ברוך הוא"
האחדות היא אחדות ה'. ה' אחד לא רק במובן שאין שני לו, אלא בכך שאין עוד שום דבר חוץ ממנו. לא רק שהוא האלוקים היחיד אלא שהוא היחיד בכלל. אין עוד מלבדו ואפס זולתו. ההתגלות האלוקית שבכל אחד מארבעת המינים היא גדולה ונפלאה ונותנת לנו לחוש את אחדות ה' האמיתית ש"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", אין מציאות נפרדת ואחדותו שורה בכל פרט ופרט.
זהו סודו של מדרש מדהים אחר על ארבעת המינים: "אתרוג זה הקדוש ברוך הוא, לולב זה הקדוש ברוך הוא, הדס זה הקדוש ברוך הוא, ערבה זה הקדוש ברוך הוא" (ויקרא רבה ל,ט).
עם ישראל הוא האחראי לגלות את אחדות ה' בעולם, כפי שאנו אומרים בתפילה "אתה אחד ושמך אחד - ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". על ידי אחדות ישראל, המתגלה באחדות ארבעת המינים, מתגלה ה"אחד" של ה' בארץ. גילויו של הקדוש ברוך הוא מתבצע על ידי ארבעת סוגי בני ישראל שנוטלים את ארבעת המינים.
סוד הנענועים
מכיוון שארבעת המינים "הם הקדוש ברוך הוא", אנחנו נוטלים אותם בקדושה ובטהרה ועל ידי הנענועים בהם אנו מבטלים מאיתנו כל רוחות רעות וממשיכים בקרבנו את קדושתו יתברך. כוונות הנענועים הן רבות ולפנינו אחת המקוריות שבהן, על פי מה שכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע ב'רשימות' שהותיר אחריו ברכה ואשר נחשפו לראשונה במגירות שולחנו שבהיכלו לאחר הסתלקותו:
מנענעים לדרום ולצפון – בכך האדם מראה שאינו מפחד מהיצר הרע, הן מפני חמימות התאוות שמרומזות בדרום החם והן מפני קרירות הקליפה שמרומזת בצפון הקר.
למזרח – הנענוע למקום זריחת השמש הוא ביטוי הרצון של יהודי להוסיף בעולם עוד ועוד אור, בלי להסתפק באור שכבר קיים בעולם.
למעלה ולמטה – השאיפה היא לדרגות הגבוהות ביותר, ההתעסקות שלנו היא גם בפנימיות התורה, ומי שמרגיש שייך ל"עומק רוּם" יוכל לרדת, לפעול, לתקן, לשנות ולהשפיע גם ב"עומק תחת" – למטה.
הנענוע האחרון הוא למערב – שכינה במערב, ויהודי מגיע לאחדות המלאה שלו עם הקדושה, להתבטלות ולדבקות בבורא העולם, ומדביקות – לשותפות, בזכות עשייתו הוא זוכה להיות "שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית".