מי בעד דמוקרטיה?

מחאות השמאל יצאו מזמן מכלל שליטה. הערך והאליל ששמו דמוקרטיה סובל מניצול ושיבוש בישראל.

השמאל מצדיק ומקיים הפגנות רעשניות ומיליטנטיות, שמשבשות את הסדר הציבורי, שמתגרות במשטרה, שמתעלמות מחוקי המדינה, ומביאות להתנגשויות בין אזרחים ושוטרים. והכל בשם דמוקרטיה, לכאורה.

אותו מחנה שמאל שהרים את נס הדמוקרטיה דורס את רצון העם שהובע בבחירות – הנה דמוקרטיה בתפארתה! - וגם מתעלם גם מתהליכים שיביאו את ראש הממשלה לעמוד לדין בבית משפט. דוברי ימין, כדרכם, נרתעים לאורך טלטלות ההפגנות מלפקפק בזכות היסוד של התקהלויות, במקום לעמוד על טיב המחאות שחורגות, במקרה של החודשים האחרונים, ממתווה סביר של חיים עם ביטחון ושלווה לכולם.

אריסטו ואמריקה

הפילוסוף הדגול אריסטו רשם קו בין דמוקרטיה לאנרכיה. השיטה הדמוקרטית נתפסה על ידו כשלטון של העניים, ששואפים לספק את צרכיהם בלי להתמסר לטובת הכלל. אינטרסים פרטיים כמדד פוליטי עלול לדחוק שכבות אוכלוסייה חשובות מחוץ לזירה הציבורית. לכן היה חשש מכניסת ההמון הזועם והרעב והבלתי מרוסן לזירה הפוליטית. לפיכך זעף, תסכול ואשליה אוטופית אינם מתכון להתנהלות שלטונית ראויה. כל הליכה לקיצוניות בענייני פוליטיקה מסכנת את כלל החברה.

בהיסטוריה המודרנית בולט הקומוניזם כדוגמה נוראה של מהפכה עממית בשם הנדכאים, שבסוף קם משטר של עושק והרג בשם העם, ונגדו. כך היה גם הדפוס והרטוריקה במדינות ערביות במאה הקודמת.

יש בחוקה האמריקאית תוכן ורוח של אריסטו על בסיס שילוב של עקרונות עממיים ואריסטוקרטיים במלאכת מחשבת מרשימה. במבט לעבר ערכי שוויון וחופש, הכיר התיקון הראשון בזכויות אזרח לקיים התקהלות בשלום peaceable assembly)). עם זה בית המשפט העליון מצא לנכון להטיל הגבלות על התקהלויות ומחאות ציבוריות מחשש שהן זורעות אי-סדר ומשבשות התנועה ברחובות העיר. הזכות למחאה איננה מוחלטת או נטולת מפגש או התנגשות עם ערכים נוספים.

אריסטו וגם אבות המייסדים של אמריקה היו חרדים משלטון של אספסוף (mob rule) שבז לחוקים, החלטות ומסורת של מדינה תקינה. עמדו על כך שהזירה שבה הדמוקרטיה מתנהלת היא בעיקר הפרלמנט – בית המחוקקים – שנבחר באופן חופשי על ידי העם. מכאן שהדמוקרטיה הישראלית היסודית מתנהלת בקלפי ובמשכן הכנסת, לא במחאות ברחובות, בכיכרות ובגשרים. במקומות אלה אפשר להביע דעה באופן מתון, לפי העיקרון של peaceable assembly, אבל לא לגלגל ניסיון לשבש לגמרי את החיים בישראל עד להפיכה כוחנית.

ואכן קיימים ביטויי אנרכיה בישראל– הפגנות בניגוד להוראות והגבלות, עם הפרעה בוטה של הסדר והשקט. המפגינים על דגליהם מתפרצים עם אנרגיות ובשצף קצף לעקור את ישראל מהיסודות והנהלים של השיטה הדמוקרטית, שנשענת על דיבור ודיון; וגם באמצעות תחרות בין מפלגות, בחירות חופשיות, והרכבת ממשלה באמצעות שיחה ופשרה בין מרכיביה. אולי אלו דברים חסרי ברק וחזון, אך דברים שמסדרים יציבות וחופש, ומאפשרים כל שאר מנעמי החיים ביחד.

האמנם זו דמוקרטיה ברחובות?

יצרי שנאה ופראות משתרבבים לצערנו במעשה המפגינים. בוודאי נקלעו אנשים ישרי-לב ואזרחים טובים למערבולת של מפגן של איבה וקיצוניות. רב הנסתר בינתיים בנוגע למי עומד מאחורי ההפגנות, מי המארגן, מי המממן ומה היעד הסופי. מחכים לכתבה תחקירנית שתשפוך אור על המצב העלום הזה.

אם ראש הממשלה נתניהו היה נכנע לדרישת המפגינים ומתפטר, ישראל הייתה הופכת למדינה לא דמוקרטית בעליל. היא הייתה נופלת בידי כוחות של אלימות וכפייה. ביבי חייב להישאר כדי להציל את הדמוקרטיה מידי מתנגדיו ברחובות העיר.

מי שמקונן, בגלל שטיפת מוח או שכנוע מעוות, על סוף הדמוקרטיה בישראל, בעוד שהיא תוססת ומתמודדת עם כלל אתגרי השעה, הוא זה שמסכן את הדמוקרטיה של כולנו. צריך להיזהר מקולות התרסה שאבדה הדמוקרטיה כי זו כסות מזויפת לשאיפה להפיכה שלא בדרך הקלפי, לא בשם העם ולא על ידי העם. מיעוט שתלטני מאיים על המדינה היקרה שאהובה בלב רוב אזרחיה.

נראה שמזמן היה חייב ראש הממשלה לקום להסביר את המצב לאשורו. בקול צלול, מנומק, ואף עם פניה כנה להכלה ופיוס בעם. מי בעד דמוקרטיה ומי מסכן אותה – זו השאלה שיש לחשוף בטרם פורענות.