איך היה אהרון הכהן נוהג באמיר השכל?

אדם יכול להיות בונה הארץ ולעצב במו ידיו את גבולותיה של מדינת ישראל והוא עצמו להיות גם מבשר בשורת החורבן.

הרב אהרון אגל-טל , י"ט בתשרי תשפ"א

הרב אהרון אגל-טל
הרב אהרון אגל-טל
צילום: באדיבות המצולם

תא"ל (מיל.) אמיר השכל בתגובה הוולגרית שלו לשוטרת האתיופית מציב בפנינו אתגר – איך מתייחסים למי שעד לא מזמן היינו תולים את תמונתו על המקרר בגאווה וכעת מעלה אצל כל אדם נורמלי רגש של דחיה.

אנחנו נדרשים להחזיק חשבון מורכב, כי המציאות הסבוכה אותה כולנו חולקים, מגלה את הטבע האנושי והוא, אין דרך להתחמק - 'מסובך'.

אדם יכול להיות בונה הארץ ולעצב במו ידיו את גבולותיה של מדינת ישראל והוא עצמו להיות גם מבשר בשורת החורבן. אדם יכול לעבור מסלול מפרך בסיירת מטכ"ל ולהעמיד את עצמו בסכנה עבור עם ישראל ובגיל בוגר יותר להחצין את הקנאה העזה שבו, החמדנות ושלל תכונות מביכות אחרות.

אבל הדיון אינו רק ביחס ל'אחרים', כי הוא בָּנו ממש. אנחנו הם אלה שמתמרנים בין אמונות גדולות ובין ביצועים בינוניים. ילדינו הם אלה המגלים את פניהם היפות פעמים רבות ובזמנים אחרות צדדים רעים ומביכים.

היום הוא יומו של אהרון הכהן ואולי כדאי שנלמד ממנו את סוד הניווט החכם במציאות המורכבת הזו.

על דבריו של הלל במשנה "הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם" (אבות א,י"ב) אומר הרמב"ם שדרכו של אהרון היתה שכאשר פגש אדם ש'תוכו רע', הוא היה 'מתאהב עליו'. אהרון הכהן על גדולתו ומדרגתו הרוחנית העליונה, מסוגל לשהות במחיצתו של אותו אדם ופשוט לשוחח, או בלשון הרמב"ם "מרבה לספר עמו". השיחה הזו, בגובה העיניים, היתה מעוררת את האדם לחשוב שוב על חייו ובסופו של דבר היה אומר לעצמו שהרי אצל אהרון הוא נותר "בחזקת אדם כשר" ובזה עצמו היה די כדי לעודד אותו לחזור למוטב ואפילו להפוך לתלמידו.

מפתח המסטר טמון בצמד המילים "אדם כשר". אהרון הכהן, מסוגל לשהות עם האדם במקום שבו הוא נמצא וליצור מכנה משותף שלא בנוי כנראה על ערכים גדולים, כי כרגע הם נעדרים. נקודת החיבור היא בהיותנו כולנו שייכים לגזע האנושי, לשם 'אדם' וזה כשלעצמו דבר גדול מאוד כי הוא נושא בתוכו את כל היתרון שיש לאדם על בעלי החיים; הבקשה למשמעות ולטוב.

ההכרה באדם רשע עלולה להיות מסוכנת כי היא עלולה לשקף ותרנות וזלזול במה שהוא נעלה וקדוש, אבל אברהם אבינו מלמד אותנו את היכולת להכיל את החשבון המורכב הזה.

כאשר אברהם מגרש את ישמעאל מביתו, הוא נוהג בו באכזריות ומצייד אותו בלחם וחמת מים והרי אברהם היה עשיר גדול – מדוע לא צייד אותו באמצעים מספיקים כדי שיוכל לבנות את חייו בעצמו? מסביר רש"י ש'היה שונאו על שיצא לתרבות רעה'. אבל אותו אברהם - כאשר הוא מצווה לקחת את בנו האהוב לקרבן, הוא שואל: "איזה בן"? כלומר אחרי כל סיפור הגירוש וביטוי הסלידה הקיצונית שלו מישמעאל, עדיין נותר באהבתו ואינו יודע מי אהוב יותר - יצחק הצדיק או ישמעאל הרשע! (ע"פ הגר"ח שמואלביץ זצ"ל).

אנחנו נדרשים לשתי תנועות נפשיות הפוכות שיהיו שוכנות בתוכנו, כדי להגיב נכון למציאות האנושית המורכבת הזו. מחד - להיות אמיצים להכיר באמת ולשפוט מוסרית כל עוולה שעולה למולנו בין אם ברמה האנושית ובין אם זו עוולה בהפנית עורף לרצון ד', יוצר האדם. מאידך – לשמור על האהבה שלא תיפגם.

אבא יכול לעמוד בעמדה תקיפה מאוד מול בנו המפלרטט עם תרבות רעה, אבל לדאוג כל הזמן ל'הרבות בשיחה' אתו. להישאר מחובר תמיד לרובד האנושי הפשוט, כמו אהרון ובכך להעצים את אותה זהות ראשונית טובה, שלמרות כל הפשעים היא אינה משתנה ואולי רק מחכה לשעת כושר כדי להתגלות בפועל.

ואנחנו כציבור צריכים אולי לסגל אופי כזה שעומד בביקורת נוקבת כלפי מי שחוטא, אבל תוך שאנחנו יודעים לומר לו כמה הערכה יש לנו על הטוב שבו.

ובאמת אמיר השכל אינו אדם רע, כאדם פרטי וכמייצג אנשים דומים לו – אלא יהודי טוב שלכוד בתסבוכת של זהות לא מבוררת.

מאהרון הכהן נלמד היום - לא לותר על פסיק מן האמת, אבל להתחזק באהבה. 'להרבות סיפור עמם'.