בין הדפסי האופי השונים תפגשו אחת שחוששת יותר מתגובת הסביבה ואחת שלא סופרת, אחת מאסטרית בלהצחיק ואחת שמה דגש על המשחק. לא רק לאנדרדוס היה קשה לזהות כי הן גדלו באותו בית, כשהשאלה הראשונה בראיון לערוץ 7 הייתה "מאיפה אתן חברות?"
ראיון עם אביה, הצעירה מבת שבע בשנייה (קיסרי) על ההתמודדות המשותפת שלהן לדבר הטוב הבא "בילדות היה רגע של קנאה בהומור של אחותי, אבל תמיד שמחתי שלכל אחת יש את המקום שלה"
הפעם הכרנו בחורות אמיצות שמתמודדות לתואר הדבר הטוב הבא למרות שהשוק הדתי לא כולל נשים בתחום, כמעט. אבל אביה, הקטנה מתאומות משפחת הנשקה מודה כי היו לה לבטים לגבי החשיפה, היא רגילה לשמור על פרטיותה ודווקא המיזם הנוכחי שחרר אותה לנסות "פעם ראשונה שעושים תחרות מסוג כזה בעולם הדתי, הקטן שלנו. מרגישה כאן בנוח יותר. מלבד זאת, יש לי אמנם רתיעה מריאליטי והחשיפה הכרוכה בכך אבל כשחקנית אני מגלמת דמויות אחרות ולא את עצמי, וזה משהו שהתכנית הזאת מאפשרת" בראיון לערוץ 7 היא מספרת איך המשחק היה חלום של שנים ובשנייה של אומץ הוא נלקח צעד אחד קדימה לבמה.
מה הביא אתכן לעולם הסטנד אפ?
"אותי הביא המשחק. למדתי שנה תאטרון במכללת אמונה, ובאודישן עשינו קטע של משחק, שאמור להיות מצחיק כמובן. בת שבע לעומתי, היא המצחיקה מביננו. אצלה יש ממש את הקטע הקומי, וזה גם מה שהביא אותה להתחרות על תואר הקומיקאי הבא. כמוני, גם היא תמיד אהבה משחק וגם היא למדה קורס משחק, בתל אביב".
ישביניכןקנאהאותחרות?
"אנחנו חברות מאוד טובות, ולכן אולי גם חשבת שאנחנו חברות, וגם כי גילמנו שתי חברות באודישן, אז שמחה שעשינו את זה טוב... (קריצה) בגדול אין בינינו יחס של תחרות ושל קנאה, אנחנו גם דומות בהרבה דברים, וגם מאד מפרגנות ושמחות אחת בשביל השנייה.
כן אגיד שבילדות היה ברור שבתשבע היא "המצחיקה" אבל זה לא היה בהשוואה אלי. אני זוכרת סיטואציה מסוימת ביום אחד שעשינו חיקויים ומשחק דמויות לאורך כמה שיעורים, שלקחתי צעד אחורה דווקא ממקום מצפוני כלפי המורה – ריחמתי עליה וחזרתי להיות עצמי. זה היה שיעור של כמה כיתות ופתאום שמעתי משהי מכיתה אחרת אומרת בקול: "בתשבע יותר מצחיקה". זה היה רגע קצת צובט כי הייתה שם השוואה. אבל לרוב זה לא היה, ידעתי שהיא מצחיקה יותר כי כשהיא נכנסת לדמות היא שם עד הסוף בלי לספור אף אחד. ושמחתי על זה ואני שמחה גם היום שלכל אחת יש את המקום שלה".
מה החלום המקצועי שלכן? כי השוק לא מוצף בקומיקאיות דתיות, והאם הקהל שלכן הוא גברים ונשים?
"שתינו תמיד חלמנו על משחק ובמקביל לרוב לא האמנתי שזה אפשרי, בדיוק מהסיבות האלה. בתור דתיה יש לי הרבה מאד מגבלות בנוסף לקשיים הרגילים הרבים שיש כדי להצליח במקצוע הזה. יש לי הרבה יותר גבולות במה שאני יכולה לשחק, גם מבחינת תוכן העלילה וגם מבחינת הדמות – ברמת הלבוש והדיבור ובכלל המהות שלה והדברים שהיא עושה. בנוסף אני לא אציג מול גברים בתאטרון כי זה גם מורכב הלכתית, אז מבחינת תאטרון הקהל הוא נשים אבל מבחינת קולנוע וטלוויזיה הקהל הוא כולם בלי הדרה של אף אחד... (קריצה) כי זה סוג משחק אחר, קטן יותר ויומיומי, לא תיאטרלי, מוגזם וגדול כמו בתאטרון, וזה סוג המשחק שאני מתחברת אליו יותר ולכן היה לי בסדר להופיע מול אנדרדוס".
איך זה שאת לא אוהבת חשיפה והולכת על מקצוע שכולו זועק פרסום?
"אירוני לגמרי. תמיד שואלים את זה ואני גם שואלת את עצמי לפעמים... אני בהחלט לא אוהבת את הקטע של החשיפה, והפרסום מבחינתי זה רק חלק מההצלחה במקצוע, כמו ברוב מקצועות האמנות, ולא מעוניינת בו בפני עצמו. העניין הוא שבמשחק עצמו אני לא נחשפת בצורה ישירה, אף אחד ולפעמים גם אני לא יודעים איפה מתחילה הדמות ואיפה אני נגמרת, ולכן זאת חשיפה מאד עקיפה, דרך משחק של דמות שהיא לא אני בסיטואציה שהיא לא החיים שלי.
אני גם מודעת לעובדה שלצערי היום קשה להגיע לתחום בלי החשיפה הישירה. היום כל מי שרוצה להצליח פותח את עצמו לעיניי כולם בראליטי, באינסטגרם ובפלטפורמות נוספות. מבחינתי משחק זה דבר הרבה יותר אמנותי מזה והייתי מעדיפה שלא יהיה את הצורך בחשיפה האישית והלא מקצועית, אבל זאת הדרך שבעיקר עובדת היום אז אני נאלצת להתאים את עצמי לדרך הזאת ומשתדלת לעשות את זה בדרך שהכי מתאימה לי".
איך היה האודישן?
"האודישן לא היה טוב בגדול. לא הצלחתי להיות שם וליהנות, כאילו הייתי במוד של לסיים את זה, כנראה מלחץ. בצורה כזאת אי אפשר באמת לשחק טוב ובטח לא להצחיק. לא יודעת מה איתם, לא הצחקתי את עצמי אפילו..."
אלתhקחיאתזהרקעלעצמך. הבנתימהרבהמתמודדיםשהאווירהלאהייתה "מזרימה" ולאאפשרהלהרגישבנוח//
"זה מעניין מה שאת אומרת, לא חשבתי על זה. כשאני חושבת על זה עכשיו יש באמת גם חסרונות וגם יתרונות בזה שזה פורמט של דוסים. בכל זאת אנחנו חדשים בתחום, ולכן יש עוד מה להתמקצע. כשהגענו היינו קצת בשוק מהמקום הקטן, מזה שלא היה מזגן, והחום לא תרם הרבה ללחץ. נאלצנו ללכת הלוך ושוב ליד השופטים- במקום של האודישן כי הכל היה קטן,באותו מקום, ויש מצב שהפרענו להם קצת ובגלל זה הם אולי אפילו כבר היו באנרגיה לא חיובית עלינו... הרגשנו כל הזמן את הלחץ, שהמראיינת שם היא גם המפיקה ואחראית על הרבה דברים במקביל. הלחץ הזה השפיע גם עלינו, על הלחץ הטבעי של אודישן.
והגיוני מאד שלבנים דוסים לא טבעי לפרגן לבנות דוסיות, להחמיא ולגרום להן להרגיש בנוח ולהיות משוחררות, כמו שעושים השופטים בתכניות הריאליטי המוכרות והגדולות שהזכרת. אנחנו פשוט לא רגילים לזה. אבל מהצד השני ידעתי שלא יקטלו אותנו כמו שלפעמים קוטלים באותן תכניות שנורא מתלהבים מהמתמודדים ומרימים להם, והם אכן שמרו על ביקורת והערות ענייניות ומאוד מכבדות. אז זה לטוב ולרע, ובעיניי עדיף ככה".
אזאתשמחהשהלכתםעלזה?
"כן, אני שמחה שהלכנו כי התגברנו על איזשהו פחד שלנו כדי לעשות מה שאנחנו אוהבות ורוצות כמעט מאז שזוכרת את עצמנו. ולמדתי מזה הרבה. למדתי להתייעץ רק עם גורמים מקצועיים ולא עם אנשים קרובים מדי ומשפחה שלא תמיד מבינים בתחום ומרוב אהבה ודאגה נותנים הרבה ביקורת ומורידים את הביטחון. למדתי שהכי חשוב כשמגיעים זה לשחרר וליהנות. ושזה לא כזה גרוע גם אם לא הולך טוב.
אם לא הייתי הולכת על זה הייתי מרגישה החמצה וזאת הרגשה גרועה אפילו יותר מכישלון. היום יש לנו הכי גרוע עוד משהו לצחוק עליו".
אז האם בת שבע ואביה ראויות לאייש את המשרה? האם הן גרמו לכם לצחוק?
והאם הן באמת הדבר הTOV הבא?
לחצו על לינק ההצטרפות לערוץ TOV, קבלו שבוע חינם, צפו בשאר המתמודדים,
עקבו אחרינו בפייסבוק וספרו לנו את דעתכם זכרו, גם אתם מחליטים!