האתגר הגדול של הציונות הדתית

סכנת האליטיזם הטרידה מאוד את חז"ל והם מנסים להילחם בה בכל כוחם

הרב אברהם בלס , כ' בתשרי תשפ"א

הרב אברהם בלס
הרב אברהם בלס
צילום: עצמי

התלמוד הירושלמי (סוכה ב, י) מלמד אותנו על החיבור המיוחד בין מצוות סוכה לבין מצוות יישוב הארץ. מהפסוק: 'וירשתם אותה וישבתם בה' (דברים יא, לא) שמדבר על מצוות ישיבת הארץ, אנו לומדים שגם מצוות ישיבת הסוכה אין פירושה רק ישיבה על כיסא, אלא פירושה הוא חיים בסוכה – אכילה, שתייה, שינה ולימוד.

הגאון מוילנא מרחיב את הקשר בין מצוות סוכה לבין מצוות יישוב הארץ ומלמד אותנו שכמו שבמצוות סוכה יש לנו דין של תעשה ולא מן העשוי, כלומר אין לשים סכך קודם שבונים את הדפנות כך גם במצוות יישוב הארץ יש לעלות ארצה ולא לחכות למשיח.

המסקנה העולה מדברי הגר"א היא שהדפנות מסמלות את הצד האנושי. ואילו הסכך מסמל את ההשגחה האלוקית. המעשה האנושי הוא תנאי אותו דורש הקב"ה קודם שהוא משרה את שכינתו. ואם אנו עוסקים בעלייה ובהתיישבות הרי הקב"ה מחזק את ידינו לפעול ולעשות. עם ישראל נתבע לעלות לארץ ישראל לבנות אותה וליישבה.

אולם נושא החלוציות יכול להביא בעקבותיו מכשול חמור, כמו שאכן אנו רואים בעינינו, והוא מכשול האליטיזם.

אם נבחן את תקופת התחייה הלאומית בראשיתה, הרי שנכון אמנם שהחלוצים הראשונים היו שומרי תורה ומצוות, אולם המסה הקריטית של החלוצים שממש בנו את הארץ הייתה מקרב יהודים, שלצערנו היו רחוקים מתורה ומצוות.

למרות שהקיבוצניקים היוו אחוז זעום מהיישוב היהודי בארץ ישראל. מעשה החלוצית הוערך מאוד על ידי הציבור הכללי, ולכן זכו חלוצים אלו להוביל את המדינה.

מהפך 77 נבע בעיקרו מכך שמר מנחם בגין השכיל לאחד בין ספרדים לאשכנזים. הציבור הספרדי למרות שבאופן כללי מעריך את מעשה החלוציות בעט בהנהגה הקיבוצית, בגלל שהיא שידרה אליטיזם טהור. הנהגה זאת לא נתנה את הכבוד הראוי לעדות המזרח שלא זכו להקים את המדינה והתייחסה אליהם כסוג ב. תנועת הליכוד שידרה עממיות ובזה היא העבירה רוב מסיבי של הספרדים אל שורותיה. נכון אמנם שרוב מוצק שנמנה על עדות המזרח תומך בעמדות מסורתיות ולאומיות, אולם מסתבר שדבר זה לא היה מספיק, לולא האליטיזם של התנועה הקיבוצית.

כאשר אנו בוחנים את מרבית המצביעים למפלגת ש"ס אנו רואים בחוש שבכל מה שקשור להשקפה ואורחות חיים הם שייכים יותר לציונות הדתית מאשר לחרדים. אם כן כיצד קורה שמצביעים אלו נותנים את קולם למפלגת ש"ס ולא למפלגה שמבטאת ערכים תורניים לאומיים.

דומה שהתשובה המרכזית היא שדווקא הציונות הדתית שללא ספק נחשבת לתנועה החלוצית של דורנו, ומוערכת מאוד על כך, מצטיירת בעיני הציבור הכללי, כחברה אליטיסטית (ראה ועדות קבלה ביישובים, בישיבות וכד').

עם ישראל חייב אנשים חלוציים, אולם אין זה מחייב בהכרח התנשאות. המציאות בה אדם תורם ועושה יותר מאחרים היא מציאות שעלולה, אם לא נזהרים מספיק, גם להכשיל בחטא החמור של ההתנשאות.

בתלמוד הירושלמי (סוכה ה, ו) מובא שכלי הנגינה – נבל, מלשון נבלה, נקרא כך בגלל שהוא מנגן כל כך יפה שהוא גורם לכל הכלים האחרים להרגיש נחותים. ישנה כאן המחשה טובה של סכנת האליטיזם.

האמת היא שתופעת האליטיזם לא מתחילה עם החלוצים. המציאות של החלוצים היא מציאות שהתחדשה בארץ ישראל, אולם בגלות שבה התורה והחכמה תפשה את המקום המרכזי, גם שם באופן טבעי נוצר אליטיזם של אנשי רוח.

התנועה שהתמודדה עם נושא האליטיזם הייתה תנועת החסידות שכיבדה גם את היהודים שלא היו שייכים לעולם התורה והלמדנות, והיא הביאה לכך שיהודים רבים התחילו לחוש שהם אינם יהודים סוג ב, בעיקר בכך שהרימה על נס מושגים כמו שמחה ותפילה.

בתלמוד הירושלמי (סוכה ה, ד) בסוגיית שמחת בית השואבה נדמה שאנו מוצאים מקור חשוב שמתמודד עם סכנת האליטיזם ומהוה כנראה מקור מרכזי לכמה רעיונות בסיס של תנועת החסידות.

המשנה (סוכה ה, ד) מתארת את שמחת בית השואבה ומזכירה שם את החסידים ואנשי המעשה. ניתן להבין ממשנה זאת (וכן הבין הרמב"ם סוף הלכות לולב) שאלו שהיו שמחים ורוקדים בפועל היו רק החסידים ואנשי המעשה, בעוד שהציבור בכללותו רק צפה בשמחה זאת.

התלמוד הירושלמי יוצא כנגד הבנה זאת וטוען שהציבור כולו היה שותף פעיל בשמחת בית השואבה. אם הציבור לא שמח כראוי היה זוכה לשיחות מוסר מפי הלל הזקן. ואם הציבור שמח כראוי היה הלל משבח אותו על שהוא ממלא את תפקידו, שכן הקב"ה מחבב את קילוסם של ישראל יותר מכל.

לא רק רעיון זה של שמחת בית השואבה אלא גם הרעיון של חז"ל ביחס למצוות ארבעת המינים המסמלים סוגים שונים של יהודים והמטרה היא לאגוד אותם ביחד. וכן מאמר חז"ל ביחס למצוות סוכה הקובע שעתידים ישראל לשבת בסוכה אחת.

מאמרים אלו מלמדים אותנו שסכנת האליטיזם הטרידה מאוד את חז"ל והם מנסים להילחם בה בכל כוחם. חז"ל בעיקר מצביעים על חומרת התופעה, מציעים כיווני פתרון כמו זה של שמחת בית השואבה, אולם את האתגר המעשי כיצד להירפא מהתופעה השלילית הזאת של האליטיזם, הם משאירים לפתחנו.