טנק במלחמת יום הכיפורים
טנק במלחמת יום הכיפוריםארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

א. אבשלום היה היפה והמוכשר שבבני דוד, זריז ומנהיגותי, מתוחכם ונבון. יודע פרק ביחסי-ציבור, ובעל יכולת הקשבה. אבשלום היה מתוכנן וסבלני, ולאחר האונס שביצע אמנון בתמר אחותו, הרגיע אותה אבשלום באמרו שהוא ינקום את נקמתה.

זו אכן באה לכדי מעשה רק לאחר שנתים. אמנון לא חשד, כיון שאבשלום ידע לשמור על חזות מאופקת, והכל לכאורה חזר למסלולו. אפילו דוד השתכנע לאחר הפצרות אבשלום, והרשה לו לזבוח לרגל חגיגות הגֵז בחברון ולהזמין את אמנון ושאר אחיו.

דוד אפילו לא שאל למה הוא רוצה כל כך באמנון שאנס את אחותו. אולי סבר שהבקשה באה מתוך רצון לפיוס והשלמה. היתה לו קונספציה, ואת הנתונים תרגם לפי תבניתה. בחגיגה ההיא, רצח אבשלום את אמנון.

לאחר הרצח ברח אבשלום לגשור, וקיבל שם מקלט אצל אבי-אמו מפני נקמת-אביו. גם הפעם חיכה אבשלום. הוא לא רצה ליזום מהלך של קירבה כיון שיצטרך לשלם מחיר. דוד לא ביקש את הסגרתו כדי להעמידו לדין, ואבשלום הבין שאהבת-אב מכסה על פשעיו.

שוב הובילו קור הרוח והסבלנות לתוצאות הרצויות. דוד התייסר בגעגועיו, ויואב שלא יכול היה לשאת את מראה מלכו האהוב והסובל, שכר אישה מתקוע ושלח אותה לדוד כדי לשכנעו להשיב את אבשלום. יואב הצליח לפרוט על נימי הרחמנות האנושית של דוד, כך שגברו על שיקולי הצדק הבסיסי והטבעי של נקמת-דם המעוגנת היטב בפסוקי התורה ובמסורת הענישה.

דוד הסכים לחזרתו של אבשלום, בהבטיחו שלא יפגע בו. אפילו לא ביקש מאבשלום להתנצל.

ב. כעת, התגבר בטחונו העצמי של אבשלום, והיה נוסע במרכבה כשחמישים איש רצים לפניו, כדרכם של מלכים. אביו ידע ושתק. אבשלום החל לתפקד גם כשופט-מלכותי תוך שהוא מביע במפורש ביקורת חריפה על חוסר הקשב של דוד.

עבדי-דוד המודאגים הביאו לפניו דיווחים אודות התנהגות בנו, הזוכה לאהדת העם. דוד ענה כי לא יעלה על הדעת שבן ימרוד באביו. לכן אישר לאבשלום ללכת בראשם של קרואים חשובים רבים לחגוג בחברון. הדמיון בין הבקשה לחגיגת הגז ההיא בה רצח את אמנון, לבין הבקשה לזבוח בחברון אמור היה אף הוא להזהיר את דוד מפני הבאות. אבל דוד לא נזהר.

חברון נבחרה בכוונה להכרזת המלך החדש, זו בירת יהודה ובה החל גם דוד אביו למלוך.

כשהשמועה מחברון הגיעה לאזני דוד, התבהרה הטעות הפטאלית בבת אחת, והיכתה במלך כברק. הפעם הסכנה גדולה מכל הסכנות שהיו בעבר. עתה היה על דוד לגייס כוחות שטרם נראו דוגמתם, שכן בנו האהוב הפך לרוצחו הפוטנציאלי. עצמת התימהון והבלתי-אפשרי שהופך למציאות, הושוותה בדברי חכמים, למרד שעתיד להכריז גוג, על ה' ועל עם-ישראל בבקשו להשמידו.

ג. אחיתופל היה יועץ עם הילה של נביא "כאשר ישאל איש בדבר הא-לוהים", ויעץ לאבשלום לנצל את רגע המשבר, ולהתנפל מיד על דוד הבורח.

אבשלום פקפק, ובקש את חוות דעתו של חושי הארכי, מקורבו של דוד שהושתל כסוכן כפול במעגל הקרוב של אבשלום. אני מצטער, אמר חושי, אך הפעם עצת אחיתופל אינה טובה. מדובר בדב שכול, הסביר חושי בלשונו הציורית, אין מסוכן ממנו. צריך לאסוף צבא גדול מאוד כדי לנצח את דוד. אבשלום השתכנע. אחיתופל הבין שהמרד יכשל. הלך ותלה את עצמו.

למרות צבאו הקטן, ודוקא בשל היותו נרדף, הבין דוד שהפריווילגיה לבחור את שדה הקרב נמצאת בידו. לכן בחר יער סבוך, בו לא יוכל אבשלום לנצל את המסה הגדולה של אנשיו. ואכן, הקשר בין מפקדי אבשלום לחיילים אבד תוך זמן קצר, והם כשלו בעצים ובבורות, ולא יכלו להמשיך.

חיילי יואב הזריזים היו מגיחים מאחורי סבך, ועושים בהם שמות. אבשלום הסתבך ביער, ובעודו רוכב על הפרדה המלכותית, נאחז בשערו בסבך העצים. הדילמה היתה קשה. מצד אחד – אפשר באבחת-חרב לסיים את הקרב הקשה והעקוב מדם. אך טרם צאתם עמד דוד בשער והזהירם בקול לבל יפגעו באבשלום. אבל הקרב היה עקוב מדם וליואב היו תכניות אחרות.

הוא תקע בליבו של אבשלום שלשה עצים מחודדים. דרך אכזרית ומשפילה להרוג בה לוחם, בייחוד כשהוא גם נסיך. בעודו מפרפר ומדמם בין ענפי האלה, השלימו נערי יואב את הריגתו. חיילי דוד חזרו מנצחים מהקרב, תוך שהם מבינים את גודל האסון של דוד במות אבשלום.

ד. בכל זאת, ציפו לשמחת הניצחון. החדווה הטבעית השמורה למי שחירף נפשו למות בעד מלכו האהוב, וניצח את אויבו המר. שמחה שתתן להם כח להמשיך גם הלאה אם יידרשו. אבל דוד זעק "בני אבשלום בני בני אבשלום, מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני"! החיילים פסקו משירי הניצחון והתגנבו העירה כאילו הובסו בקרב.

יואב תפס בחושיו החדים והטבעיים את גודל האסון. אסור לאפשר לניצחון להפוך לאבל. אסור לטשטש אותו, אמר לדוד, תוך שהוא מאיים עליו שאם לא יענה לדרישתו, תבוא עליו הרעה הגדולה מכל. דוד מחה את דמעותיו, יצא אל העם ובירך אותם, השיב להם את גאוות הניצחון, את הברק בעיניים.

ה. את מלחמת יום הכיפורים אפשר היה למנוע.

הימים שקדמו למלחמת יום כיפור, היו מלאי-איתותים לקראת הבאות. כל חייל ראה את ההכנות של מצרים למלחמה, והבין מה כוונתם. רק לא מנהיגי-המדינה. אלא שכמו בימי דוד, נס נעשה לנו. האויב יכול היה לנצל את יתרון ההפתעה, ולהמשיך בתנופה אל תוך מדינת ישראל הקטנה. אך הוא עצמו הופתע מגודל הצלחתו. לכן חשש להתקדם מהר מדי. בינתיים התארגן צה"ל, וניצח.

בסופה של מלחמה, החיילים הרגישו מנצחים, ובצדק. צה"ל הגיע להישגי כיבוש מרשימים, הוא היה ממערב לתעלת-סואץ וקרוב לפאתי דמשק. אלא שהעיתונות פצחה ביללות שבר על המחדל בימים הראשונים, והפכה את הניצחון במערכה לאבל לאומי וערעור הבטחון העצמי. כך שוב ושוב, מדי שנה בשנה. אמת, קשה הוא מחיר המלחמה, ולבנו בוכה על החללים והפצועים. אך התמקדות בו, קשה כפליים והרת-אסון לאומי. מלחמה זו נצרבה בתודעה ככישלון של צה"ל, ומכאן נגזרו הנסיגות וההתנהלות הרופסת עד היום.

טרם קם לנו יואב, שינער את המנהיגות והציבוריות הישראלית, לשמחת הניצחון הגדולה. ונהפוך-הוא, דווקא אויבינו שהובסו במערכה ממשיכים לחגוג את הניצחון בקרב ומאדירים את המורל שלהם, ואת מזימותיהם הגלויות להשמידנו. בו בזמן שאנחנו משתדלים לפייסם ולקרבם. אם לא נתעשת, כדוד המברך את חייליו, הסיבוב הבא כבר כתוב על הקיר.

מעובד מתוך ספר "נחש הנחושת" העומד לצאת בקרוב