נגיף הקורונה
נגיף הקורונהצילום: איסטוק

ישעיהו פרק א פסוק י - טו

(י) שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱ-לֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה: (יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי:

(יב) כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: (יג) לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: (יד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: (טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:

העולם נוהג לומר שההיסטוריה חוזרת על עצמה. קהלת ניסח את זה בסגנון, "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". אמנם, ברוח דברי חכמינו [מס' ברכות נח.], "שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה", כך אין מצב היסטורי דומה אחד למשנהו.

וכך משתמע מדרשת חז"ל [מס' עבודה זרה ה.] "מאי דכתיב: זה ספר תולדות אדם וגו'? וכי ספר היה לו לאדם הראשון? מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו". ולמרות זאת, דמיון רב יש בין פרשיות היסטוריות שונות שבהחלט ניתן יהיה להפיק לקחים (צבאיים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים – ואפילו דתיים) בין אלה לאלה.

אומרים בשם ר' דוד גאנץ (המאה ה16, פראג, תלמידו של הרמ"א, ובעל "צמח דוד") שיש משום קיום מצות עשה של "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר" על ידי לימוד תולדות העמים. מחוייבים אנו להסתכל אחורה ולבדוק האם המציאות העכשווית איננה משתקפת בפרשיות עתיקות שונות כדי להבין – פחות או יותר – לאן זה מוביל בעתיד הקרוב.

חזון ישעיהו בן אמוץ (הפטרת שבת שלפני תשעה באב) הוא כתב-אישום גורף למנהיגות הרוחנית/התורנית ("קציני סדום") והציבור הנגרר אחריה ("עם עמורה"). לא מדובר בציבור המנותק מן הערכים המקודשים לתורה ולקיום מצוותיה, אלא בציבור שחפצו הוא כל-כולו "לבקר בהיכלו" ולעבוד את בורא העולם בדרך של כל "כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".

מדובר על ציבור המקפיד הקפדת-יתר בענייני "ביאת מקדש" (הכוללת מלאכת הקרבנות, והקטורת), שבתות, וחגים. נושא התפילה, באופן מיוחד ובתדירות גבוהה ("גם כי תרבו תפילה") עומד במרכז עבודת ה' שלו. אולם, במקום דברי שבח ומחמאות לכזה ציבור, הנביא מביא לשונות של דחייה ושאט נפש דוגמת "לא חפצתי", "רמוס חצרי", "תועבה היא", "לא אוכל און ועצרה", "שנאה נפשי", "לטרח", "נלאיתי נשוא", "אעלים עיני", ו"אינני שומע".

והכל, בגלל סיבה אחת בלבד: "ידיכם דמים מלאו"! האם מישהו אי-פעם שאל את עצמו: היתכן שכאלה אנשים צדיקים ואנשי מעשה שופכי דמים המה?? ללא ספק, ישעיהו הנביא לא מכליל כאן ציבור שלם. בטח היו כאלה שידיהם לא היו מגואלות בדם כל עיקר. בודאי היו רבים שהקפידו הקפדה מלאה – קלה כבחמורה – על כללי שמירת הנפש והגוף. ומאידך, ברור גם כן שהנביא לא מתייחס למעשה של בודדים בלבד. הציבור של "צדיקים" ש"ידיהם דמים מלאו" היה מספיק בולט בחברה הישראלית הכללית דאז שהתרעת הנביא החריפה לכלל הציבור היתה בהחלט במקום.

וכל זה – פעם - לפני יותר מאלפיים וחמש מאות שנה. "ואין כל חדש תחת השמש". היום, יושבים בסגר ביתי בחג בעקבות מגיפת הקורונה. מגיפה זו שפקדה את העולם כולו – ואת העם היהודי בארץ ובעולם בתוכו – גבתה כבר מיליון נפש בעולם, ולמעלה מאלף ושמונה מאות כאן בארץ.

יחד עם זאת, רבבות נדבקו בנגיף – ומדביקים אחרים – בקצב מטורף, כשהיום יש כבר, לא עלינו, קרוב לתשע מאות חולים קשים ולמעלה ממאתים מונשמים בכל רחבי הארץ. ולצערנו, זה, כנראה, לא הסוף! היום, בחודש תשרי, תשפ"א, כולנו יותר חכמים מלפני שמונה חדשים עם פרוץ המגיפה. היום, כולנו יודעים בוודאות שהתקהלות כלשהי היא אבי-אבות הגורמים להתפשטותו של הנגיף.

וכל בר-נש יודע היטב שמגיפה זו לא פוסחת לא על אף קבוצה - לא דתית, לא אתנית, לא מגזרית, ולא על אחרות. וכל בר-שכל מבין היטב שדין התקהלות שווה הוא, בין אם מדובר בחתונות גדולות, בהלוויות המוניות, בישיבות, בבתי הכנסת, בבתי הספר, או בהפגנות. ומאחר שכולנו נמצאים בסיר לחץ אחד גדול, היה צריך להיות מובן מאליו שכל אחד ואחת – ללא יוצא מן הכלל – מתגייס ומשתתף במהלך הלאומי להתמודדות עם המגיפה המתפשטת.

ודא עקא, מסתמן שחלק מן הציבור בארץ (ובעולם כולו) מזלזל בנעשה, ודוחה את הקץ של סופה של המגיפה במשך חודשים רבים (ואולי יותר!). ותוך כדי כך, הם גורמים – באופן קולקטיבי – ליותר מתים, ליותר חולים, ליותר פגמים בתפקוד בתי החולים, ליותר אבטלה, ליותר פשיטות-רגל, וליותר עוגמת נפש ובעיות נפשיות.

אני משאיר לחברה הישראלית הכללית לטפל (משטרתית, משפטית/חוקית, וחינוכית) בכל אלו מכל המגזרים המזלזלים בשמירת הנפש של הציבור כולו. אולם, כלפי ה"צדיקים" שבתוכנו שיודעים ומכירים את דיני התורה על בוריים, ומשתייכים לקבוצה לא-מבוטלת של "מזלזלים" – בהם אין סליחה, ואין מחילה, ואין כפרה!! אשמים הם, פשוטו כמשמעו, ב"ידיכם דמים מלאו"!!

ביום הכיפורים שעבר, התפללתי בבית כל היום (בעצת הרופאים) ובכיתי בעת אמירת הוידוי: "על חטא שחטאנו לפניך בחילול ה' ". בהיררכיה של עבירות בתורה, רושם הרמב"ם שעוון חילול ה' הוא החמור ביותר. וכך לשונו שם: "אבל המחלל את השם אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה יום הכפורים ויסורין שלשתן תולין ומיתה מכפרת".

התרגלנו לחשוב בטעות, שעסקי קידוש ה' וחילול ה' קשורים לאקט של מסירות נפש בתנאים מסוימים מוגדרים היטב בהלכה. האמת היא, שעיקר מצות קידוש ה' הוא לא רק לחיות על פי קידוש ה', אלא פשוט...לחיות!. הרמב"ם מגדיר את חובת מצות "כל בית ישראל....על קידוש ה' " דרך שני פסוקי התורה: האחד, "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" , והשני, "וָחַי בָּהֶם" . וזה עפ"י דרשת חכמינו "וחי בהם - ולא שימות בהם". כלומר, כל מה שעושים כדי להבטיח את המשך החיים, יש בו משום קידוש ה'. ולהיפך, כל מה שעושים שיכול לקצר את החיים, עוון חילול ה' בידו.

יתר על כן, הרמב"ם מעלה את הרף של קידוש ה' (בהקשר להחזרת אבידת אינו יהודי) למקרים שיצא שם טוב ל"בעלי אמונה". וזה לשונו שם: "ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח". והרמב"ם מוסיף שאם לא יצא שם טוב ל"בעלי אמונה" (בעברית: שומרי תורה ומצוות), הרי זה חילול ה'.

לצערנו ולדאבונו הרב, חילול ה' המוני נגרם יום יום על ידי כל אלה "המזלזלים" דרך אי- עטיית מסכה על הפה וגם על האף במרחב הציבורי, דרך התקהלויות רבות בשמחות והלוויות, דרך התקהלויות הנאסרות בחוק בפתיחת בתי הכנסת ובתי המדרש, ודרך אי-שמירת מרחק של שני מטר בין אדם לחברו. ולהוסיף חילול ה' בריבוע, יש כאלה שנלחמים נגד כוחות המשטרה המופקדים לשמור עליהם ועל בריאותם! ותוך כדי כך, נגרם נזק רב לרכוש הפרטי והציבורי גם יחד – שגם זה איסור חמור מדאורייתא! והטענה שלימוד תורה והתפילה מהווים חסינות למגיפה מופרכת היא לאור המציאות המרה והאכזרית.

ומניין שתלמוד תורה מוכרח להיות בבית המדרש דווקא, או שחייבים להתפלל אך ורק בציבור בבית הכנסת??? ואחר כך לבוא ולטעון, שאלו דוחים פיקוח נפש! יש כאן עיוות תורני מובהק!

הרמב"ם, במשנה תורה, צירף יחד "הלכות רוצח ושמירת נפש". ובזה, הרמב"ם בא להורות שמי שמזלזל בעסקי "שמירת הנפש", דינו כ"רוצח"! הרקע הוא מצות "מעקה לגגך". וכך לשונו "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות.

וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר (דברים ד:ט) השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים". הרמב"ם מדבר כאן ליחידים. על אחת כמה וכמה כשרבים מניחים את המכשולים המביאים לידי סכנת חיים. זאת בושה וחילול ה'!

ולכל אלו המורים היתר לעצמם שלא לציית להנחיות משרד הבריאות, מזכיר אני את הכלל הגדול והמקובל בגזירות חז"ל: "לא פלוג". כלומר, אין הנחות ואין יוצא מן הכלל. ולא רק זה, אלא שההשפעה השלילית מול אלה שמסתכלים ולומדים (במיוחד הנוער) שהכל בסדר, ואין צורך לשמור על הכללים והחוקים, מתגלגלת ככדור שלג בסימן "עבירה גוררת עבירה". את המשפיעים הללו דימו חז"ל ל"איש משחית". ומיהו? "אמר רבי חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים". אותם משפיעים דינם כ"חוטא ומחטיא את הרבים".

ולקראת הסוף, מביא אני את הדברים הרלוונטיים של ידידי, הרב ד"ר דוד אפלבוים הי"ד, (תלמיד חכם ורופא נאמן שהקדיש את חייו לעסקי שמירת הנפש כמעשה קידוש ה', עד שהסתלק מן העולם במעשה קידוש ה' כר' עקיבא וחבריו): "....לדעתי, הגמרא משתמשת בדוגמא של 10 אנשים , עם חלות שם ציבור לכל דבר, להמחיש את המושג שחובת קיום מערכת בריאות טובה מוטלת על הציבור כולו.

אי אפשר להגיע לתוצאות טובות ברפואה, בין רפואה לחולים ופצועים רחמנא ליצלן, ובין לעניני רפואה מונעת, בלי שיתוף פעולה של כל אחד בציבור. אי אפשר שנקיים ציבור בריא, בלי שיתוף פעולה של כל אחד בציבור. ולכן, אפשר לראות את המצוה של "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" שמייצגת מצות שמירה על הבריאות, כמצוה שמוטלת לא רק על כל יחיד ויחיד לדאוג לבריאותו, אלא שחובה על כל הציבור לדאוג שכל אחד ואחד מהציבור יהיה בריא. וזו אחריות הדדית של כולנו".

קולי אזעק: 'ה' אֱ-לֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי". ומי יתן, ונזכה כולנו להתגשמותה של נבואת ירמיהו , 'רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה", ברוחניות ובגשמיות בסימן העונה הקרבה: "משיב הרוח ומוריד הגשם".


הכותב: הרב ד"ר אהרן אדלר רב קהילת "אהל נחמה" קטמון, ירושלים עיה"ק [email protected]