1. "את לא מתביישת. אני הבאתי את ההורים שלך לארץ" – את המילים האלה אמר אמיר השכל, תא"ל במיל' ממפגיני בלפור, לשוטרת ממוצא אתיופי.
אחר כך פורסם שעלב כך בשוטר נוסף. זו לא סתם אמירה מתנשאת או גזענית. יש פה משהו עמוק יותר. מבחינת השכל הוא, הדור שלו ושל הוריו, אנשים כמוהו, הם אלה שבנו את המדינה, מתוך החזון המסוים שלהם ועל פי תפיסת העולם שלהם.
הם עבדו קשה ולפעמים מסרו את נפשם כדי להעלות לפה יהודים מכל העולם, ועכשיו זה מתהפך עליהם ו"לוקחים להם את המדינה".
נכון, אולי בפועל השכל וחבריו הביאו את יהודי אתיופיה לארץ. אבל מי הביא את השכל או את ההורים שלו לכאן? מה הוביל אותם לארץ אם לא הכמיהה והגעגועים והתפילה והציפייה של אלפי דורות של יהודים מכל העולם, באתיופיה ובפולין ובמרוקו? הוא הביא את ההורים שלה לארץ, אבל גם ההורים שלה הביאו לכאן אותו.
2. "גוש השמאל מול גוש הימין". התמכרנו לגרפים האלה, לחלוקה הברורה, לניסיונות לקושש 61 מנדטים שהם רק-ביבי או רק-לא-ביבי. העולם התהפך, אבל אנחנו ממשיכים. הבחירות הקרובות עשויות להיות אחרות לגמרי. יתכן שהן יעסקו נטו במקצועיות.
ביכולת לקבל החלטות ולבצע אותן, ביכולת לאכוף חוק, ביכולת להפעיל נכון את מערכת הבריאות, את צה"ל, את השב"כ, את הרשויות המקומיות. אני לא מזלזלת בשאלות אחרות שעל סדר היום ונוכל לחזור ולריב עליהן בהמשך, אבל רק תדמיינו שמפלגת רופאים מקצועית הייתה רצה כעת בבחירות.
דמיינו את קבינט הקורונה האזרחי הופך למפלגה, שתפקידה לרפא במקצועיות את כל המחלות שהקורונה חשפה. ומה האידיאולוגיה, מעבר להיבטים הטכניים? אולי אנחנו זקוקים כעת לאידיאולוגית-על. לחזור לסיפור המשותף שלנו. להחזיר לכולנו אמון ותקווה במה שאנחנו בונים פה ביחד.
3. "אשלם את הקנס". גם מיקי לוי וגם גילה גמליאל כתבו משום מה את המילים האלה בתגובה הרשמית שלהם להפרת ההנחיות. כאילו תשלום קנס הוא אצילות ולא המינימום המתחייב בחוק. כאילו יש לנו בחירה אם לשלם קנסות או לא. כאילו הקנס לא משולם בעצם מכספנו, שמממן את המשכורת שלהם.
אני לא יועצת תקשורת, אבל נדמה לי שכדי להיחלץ מטעות כזו צריך הרבה יותר. ללא קשר להחלטה להתפטר או לא, גמליאל יכולה למנף את האירוע לתיקון שיעביר מסר מהדהד. במקום להיעלם מאחורי תגובות ומקורבים, היא יכולה לפרסם מדי יום יומן קורונה, לספר לנו מה גילתה על המחלה ולהזהיר אחרים, לעלות לשיחת זום פומבית עם חמיה וחמותה מטבריה ולספר יחד הכל, ולקרוא לציבור לנהוג אחרת.
אנחנו נוהגים לשחוט (מילולית, מילולית) נבחרי ציבור שטועים, כאילו אין קשר בין המילים שאמרנו ביום כיפור על תשובה וסליחה ותיקון לבין המילים שנאמרות ברשתות ובאולפנים. כאילו אין באמת שום תקנה למי שחטא. הלוואי שנהיה חברה שמאפשרת לאנשים לטעות ולתקן. כולנו נרוויח מזה. הלוואי שנבחרינו יבחרו באופציה הזו.