גזענות שורשית

את המדינה הקימו לא רק אלה שנהנים מכל מנעמיה. אלה שגם היום תופסים במרבית קרקעותיה, תוך שלילת זכויותיהם של כל האחרים

ד"ר חיים משגב , כ"ג בתשרי תשפ"א

אמיר השכל
אמיר השכל
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אמיר השכל בוודאי התכוון, להתרשמותי, לדברים שהוא הטיח בשוטרת.

הוא חזר על הדברים גם בפני קצין בנוכחות חבריו ל"מחאה"; מה שבוודאי מעיד על כך, לטעמי, שאמירות כאלה לא נפלטות, גם בעת שאדם כועס במיוחד, אם אין להן תשתית שהמרכיב הגזעני הוא חלק ממנה.

ההתנצלות באה באיחור רב - וקשה היה להתרשם שהיא באה מעומק הלב. לא היה בה דבר שמלמד על כך שמי שהטיח את הדברים בפני השוטרת ובפני הקצין , שניהם ממוצא אתיופי, באמת לא התכוון למה שהוא אמר ושההתנצלות המאוחרת לא נבעה מן החשש שיתברר אופיים האמיתי של מארגני ההפגנות.

אבל מה שבאמת צריך לעורר הרבה מחשבות נוגות היא העובדה שההפגנות רחוקות מאוד מלהיות אוטנטיות; ושיש בהן הרבה תיעוב כלפי "האחר".

הן בוודאי לא מצטיירות כעת כמשהו שנעים להיות חלק ממנו. ומה שהכי בולט בהן היא העובדה שמי שמגיע לשם - ואני מתכוון, בעיקר, לחלק היותר מבוגר של המשתתפים - מייצג את החתך היותר שבע באוכלוסייה; את אלה שמרגישים, כך אני מבין, שמה שהיה שלהם ללא עוררין, לדעתם, נשמט להם מבין האצבעות. ועל זה הם באים להילחם. לא על שום דבר אחר.

יכולתי לומר הרבה דברים קשים על הקבוצה השבעה הזאת אבל אני רוצה להסתפק רק בזווית אחת: היא מייצגת, בעיניי, את חוסר השוויון המונומנטלי בחלוקה של קרקעות המדינה. שכבה מאוד-מאוד קטנה מחזיקה ברובן.

עד עצם הימים האלה, הקיבוצים שולטים בשטחים מטורפים שהפכו לנדל"ן לכל דבר. אין שם רק חקלאות; ואולי, בכלל לא. יש שם קניונים ומפעלי תעשייה ושכונות מגורים שמניבות מיליארדים; ועוד ועוד.

ואני מכיר את הטיעונים. הקיבוצניקים שמרו על גבולות המדינה; וגם, שיש להם חלק נכבד בהקמתה. אז זה לא לגמרי מדויק; גם אלה שהתגוררו ברחובות ובשכונות שגבלו ביפו תרמו את חלקם כדי לשמור על העיר העברית הראשונה – והם לא קיבלו דבר בתמורה. כמו גם תושבי שכונת נורדייה (שעל חורבותיה נבנה דיזנגוף סנטר). וכמו ההורים שלי, שבית המרקחת שלהם נהרס לאחר שפצצות מצריות נחתו ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב..

אז כן, לא רק לחברי הקיבוצים היה חלק באתוס הציוני; ולא רק בקיבוצים ישבו במקלטים. אבל רק הם פוצו בקרקעות. לא התושבים שחצו רחובות בתל אביב מאחורי חומות מגן מאימת צלפים. וגם לא לוחמי האצ"ל שחירפו את נפשם כדי לכבוש את יפו.

וכיליד תל אביב, אני עוד זוכר כיצד הרגשתי כשהתברר לי שמאות בניינים נתפסו, לאחר סיום מלחמת העצמאות, בידי העסקנים של "מעמד הפועלים"; לרבות מגרש הכדורגל היפואי שנקרא אז "באסה" (ביצה, בערבית). האפוטרופוס על נכסי נפקדים העניקו למועצת פועלי תל אביב. רק לאחר שנים רבות שוחרר המקום מן הלפיתה של הפריווילגים; מי שמגיעים כעת לגשרים כדי למחות נגד "השחיתות".

וחשוב לחזור ולהדגיש, את המדינה הקימו לא רק אלה שנהנים, עדיין, באורח לגמרי לא פרופורציונלי, מכל מנעמיה; אלה שגם היום, עשרות שנים לאחר שתמה המלחמה, תופסים במרבית קרקעותיה, תוך שלילת זכויותיהם של כל האחרים. וחבל שאלפי צעירים הולכים שבי אחר סיסמאות-שווא שמפריחים אמיר השכל וחבריו.

ובהקשר זה, אני מתבונן במאבקם של אלה המתגוררים ליד קיבוץ ניר דוד – ואני מוצא שם שיקוף של כל מה שצריך שינוי. אינני יודע אם יש גשר בסביבת אלה שמונעים את הגישה לנחל האסי מתושבי קריית שמונה – אבל אני בטוח שאם יש, אז כמה מהם בוודאי נמצאים עליו בכל מוצ"ש.