"אין צורך להכביר מילים עד כמה גברים הם מיותרים, ועד כמה הם גודרים את דרכן של הנשים אל התהילה, והנשים, בשל טבען האלטרואיסטי, בשל טוב הלב שלהן, בשל הטבע האימהי שלהן המופנה גם כלפי הבעל - מבזבזות את החיים שלהן בהקרבה לבן הזוג שאיננו שווה את הבוץ בקצה עקב הנעליים שלהן".
כך מפגין גיבור "האי" (של הסופר ד"ר משה גרנות) חלק משטיפת המוח שעבר באותו אי, המשמש כמושבת-עונשין לגברים סוררים, שלא הפנימו את עיקרי התורה החדשה. "האי" הוא אמנם דיסטופיה שמדגימה מה עלול לקרות לגברים תחת משטר עתידי שיאמץ את הנחות הפמיניזם הרדיקלי, ואולם הוא כתוב כולו בסגנון פארודי. והרי, אלימות ואפליות כנגד גברים אינן מן האפשר. הן "רק" נחלת המדע הבדיוני. או שמא הן כן תתכנה?!
לצד אלימות ואפליות שמופנות כנגד נשים וילדות, אלימות ואפליות שיש למגר, מתקיימות גם אלימות ואפליות כנגד גברים וילדים. שתי התופעות הן פסולות ומכוערות. ואולם בהקשר התרבותי, הפוליטי והתקשורתי העכשווי תהום פעורה בין השתיים. בעוד שאלימות ואפליות סקסיסטיות כנגד נשים וילדות נתפסות ובצדק כתופעות פסולות וכבעיה, הרי שאלימות ואפליות סקסיסטיות כנגד גברים וילדים אינן נתפסות על-פי-רוב כבעיה. למעשה, הללו זוכות על-פי-רוב להתעלמות, להגחכה, להכחשה ואף להצדקות שונות.
הצעת החוק למניעת אלימות כלכלית היא אך חוליה נוספת בדרך זו. חוליות נוספות בשרשרת הבדיונית הזו הינם חוקים פמיניסטיים רדיקליים שמוגשים תדיר לשולחן הכנסת, כגון החוק המוכר בציבור בשמו חוק האיזוק האלקטרוני לגברים אלימים
להתעלמות מסבלם של גברים וילדים, להבניה הסטריאוטיפית השלילית שלהם ואפילו להצדקות "מדעיות", "פילוסופיות", "פוליטיות" ו"אתיות" לפגיעה בהם, יש יסודות איתנים בשדה ספרותי חשוב: המדע הבדיוני הפמיניסטי.
מרבית הציבור אינו מכיר את הספרות הבדיונית הענפה בתחום זה, ואולם לטקסטים שבה חשיבות אדירה, שחורגת הרבה אל מעבר לזו ההיסטורית והאקדמית. ספרות-יפה זו שימשה כאתר לבחינה של רעיונות רדיקליים למן סוף שנות השישים במאה הקודמת. הקשר בין התיאוריות הרדיקליות כיום באקדמיה לבין המדע הבדיוני הפמיניסטי היה מפורש, מכוון ומודע. זוהי סוגה בדיונית אך המטרה הייתה שינוי "הסדר הקיים" מן היסוד. היום אנו רואים כי הם הצליחו. החינוך העכשווי של ילדים וילדות בבתי הספר בעולם המערבי וגם בישראל יונק מהשקפת עולם זו שהופכת בעבורם להיות 'המובן מאליו'. תמונת עולמם של הילדים מתעצבת לאור ערכיה. המהפכה שהתנועה הפמיניסטית הרדיקלית ביקשה לקדם נוכחת כאן ועכשיו, בכל המגזרים. ורובינו איננו ערים לכך.
הדיסטופיה הפמיניסטית – אלוהים והגברים "אשמים"
הדיסטופיה (חברת בלהות עתידית) הפמיניסטית הרדיקלית השגורה משרטטת חברת "גיהנום" פטריארכלית, שוביניסטית ואנטי-שוויונית בה הגברים שולטים בנשים בדרכים מדרכים שונות. הגברים מוצגים בסיפורים דיסטופיים אלה באופן סטריאוטיפי כיצורים מיזוגניים ('שונאי-נשים"), כאכזריים ואלימים וכבעלי יצרים מיניים שלא ניתן לכבשם. נשים מוצגות כתמימות, כ"רודפות-שלום", וכקרבנות של המשטרים הפוליטיים הגבריים. הסיפור המפורסם ביותר כיום בסוגה זו הוא "סיפורה של שפחה".
ספרה של מרגרט אטווד (משנת 1985) זכה לעדנה מחודשת החל מ-2017 (כתולדה של עיבודו לסדרה טלוויזיונית, עיבוד שהפך את הסיפור המצוין והמורכב שלה למניפסט פמיניסטי רדיקלי). גם כאן לא נפקדה מקומה של הדת, שמוצגת בסוגה זו, על-פי-רוב, כ"חשוכה וקנאית", מבחינה אינטלקטואלית, וכמנגנון של "שליטה ודיכוי" מגדריים, מבחינה פוליטית. בסיפורים רבים מזוהה התיאולוגיה כאידיאולוגיה המשמשת לשלטון גברים, כשהם יוצרים זיקה סמלית בין "הפטריארך הגדול" (אלוהים) לנציגיו, כביכול, בעולם הגשמי – "הפטריארכים הקטנים" (הגברים. כל הגברים).
ככל שדברים אמורים בסוגה ספרותית בדיונית שמבקשת לשרטט מציאות מסויטת באמצעות מוטיב מדומיין של "מלחמת מינים", אין תמה באפיונים מגדריים דיכוטומיים אלו, כמו גם בנטייתנו להזדהות עם הנשים הנרדפות והמדוכאות בסיפורים. הספרות הזו גורמת לרבים מאיתנו לקשר בין גילויים כואבים של רדיפה, דיכוי, התעללות והשפלה מהם סובלות נשים בסיפור הבדיוני לבין מקביליהם במציאות בת ימינו. המסר בעניין זה ברור: פיתוח אמפתיה ורגישות לדמויות הבדיוניות מאפשרים לעורר מודעות למצוקתן של נשים רבות במציאות, מודעות שמצידה עתידה להביאנו לקדם מהלכים שיצמצמו את זכויות-האדם של הגברים, ולעתיד לבוא אולי אף יצמצמו או ימגרו את הגברים שהנם חלק ממקורות המצוקה לשיטת הספרות הבדיונית.
האוטופיה הפמיניסטית היא דיסטופיה לגברים
ואולם, כיצד נראה "גן העדן הפמיניסטי"? האוטופיה (חברה אידיאלית עתידית) הפמיניסטית הרדיקלית השגורה אינה זו שמשרטטת חברה בה כלל בני האדם, נשים וגברים, נהנים משוויון מגדרי מלא ומיכולת לממש את ייחודיותם ללא חסמים, הסללות, אפליות ו-"תקרות זכוכית" למיניהן. אדרבא, חזון חברת 'אחרית הימים האידיאלית' של ספרות זו נושא אופי חד-מגדרי, פלגני, מיזאנדרי ואלים.
הז'אנר
ראשיתו של המדע הבדיוני הפמיניסטי בסוף שנות השישים ובשנות השבעים. הטקסטים המכוננים בו ("The Female Man" של ג'והאנה ראס, "The Wanderground" של גירהארט מילר, "Woman on the edge of time" של פירסי, "Walk to the end of the world" של צ'ארנס ו-"Houston, Houston do you read?" של טיפטרי) נכתבו על רקע מה שמכונה תנועת "הגל השני" של הפמיניזם, שכללה בעיקר את הפמיניזם הרדיקלי, אידיאולוגיה פלגנית שמעמידה את "מלחמת המינים" כעקרון מארגן של ההוויה האנושית.
בשפה האקדמית בת ימינו קרוי עקרון זה "תיאוריית הפטריארכיה" (לפיה, החברה נחלקת לשני מחנות, גברים שליטים ונשים נשלטות, מדעת ושלא מדעת). הקונפליקט המגדרי, לפיה, הוא בלתי-נמנע והוא עתיד "להיפתר" רק באמצעות מהפכה והרס "הסדר הקיים" (ובכלל זה הרס המדינה המודרנית, האזרחות הליברלית, הדת, המשפחה, הנישואין ואפילו הרומנטיקה והזוגיות).
"פציפיזם הוא ג'נוסייד"
על הטקסטים המפורסמים והמשפיעים ביותר בתחום נמנים "הגבר הנקבי" The Female Man (1975) והסיפור הקצר "When it Changed" (1972). שניהם של ג'והאנה ראס. שניהם מבנים עולם עתידי בשם Whileaway, עולם המזוהה בספרות הפמיניסטית הרבה שנכתבה על ספרה של ראס כאות ומופת של "עולם אוטופי". זהו עולם בו ישנה תרבות פציפיסטית, הרמונית, "מחוברת לטבע, שלווה ומתפקדת. יש בו "הכל" בשביל "קיום אנושי מלא ומספק". אגב, אין בו גברים.
הללו מתו כולם כתולדה של "מגיפה מסתורית" שהתרחשה אי-שם כמה עשרות דורות בעבר (כך בגרסת הסיפור הקצר). שלוש שנים מאוחר יותר הייתה ראס ישירה יותר: הגברים כולם נרצחו. היה זה "צעד הכרחי" (כך מלמדת ג'ייאל, מגיבורות הטקסט) על מנת לכונן חברה "אוטופית-פציפיסטית". אין אירוניה. לא בטקסט ולא בהררי הביקורות האקדמיות הרדיקליות שהפכוהו לאחת ממקורות ההשראה העיוניים שלהם.
נראה על-כן שגם בשדה הספרותי, פמיניזם רדיקלי אינו מבקש לקדם שוויון מגדרי או מתן זכויות מלא לנשים, כי אם פלגנות מגדרית, סקסיזם מיזאנדרי, עליונות נשית ואף אלימות ג'נוסידלית באופן פרדוקסלי, דמיון חברה "אוטופית" נטולת אלימות באמצעות הפעלת אלימות, השמדה או העלמה של כלל אוכלוסיית הגברים הוא מוטיב שכיח בספרות זו המציגה עצמה כ"שוחרת-שלום".
המטריארכיה היא הדיסטופיה
"הפתרון המטריארכלי" של הפמיניזם הרדיקלי לאי-שוויון מגדרי (ממשי או מדומיין) אינו שוויון מגדרי, אלא עליונות מגדרית נשית. זהו סקסיזם וגזענות ביולוגית-כרומוזומלית תחת איצטלה ספרותית עטורת שבחים ופרסים, כזה שחוסה תחת תו-התקן של האקדמיה העכשווית.
ומה לזה ולנו תשאלו?
הטקסטים הבדיוניים היוו "מעבדה" לבחינת מושגים, תיאוריות ופתרונות אפשריים לעקרון המארגן של "מלחמת המינים" שהוצג בטקסטים כעובדה קיימת. מלכתחילה, התכתבו הטקסטים הללו עם טקסטים תיאורטיים ועיוניים, כשהם משמשים עד לימינו בסילבוסים אקדמיים לא רק להוראת ספרות מדע בדיונית, אלא גם ובעיקר למען "עוררות המודעות" (""consoiusness raising) וקידום אקטיביזם פוליטי פרוגרסיבי.
רבות מכותבות הספרות המדע בדיונית היו גם מרצות וחוקרות, וכתיבתן הבדיונית שימשה בעבורן גם לשכלול התיאוריות והמושגים הרדיקליים שלהן ולהטמעתם באופן זה אל מחוץ לאקדמיה גם בתרבות הפופולרית - ג'והאנה ראס, למשל, הייתה פרופסור לספרות אנגלית, וסוזן גירהארט מילר הייתה פרופסור ללימודי תקשורת/רטוריקה.
"ניסויי מחשבה" רדיקליים
הטקסטים האלו משמשים "ניסויי מחשבה" בשפת של ביקורת הפמיניזם במדע הבדיוני. והם יכולים לתת לנו הצצה הן לטיבם של "הניסויים" של מדע זה והן לטיבה של "המחשבה" המאפיינת אותם. הם נלמדים בשדה האקדמי, לא כמושאים לביקורת, אלא כאוטופיות ממש. ההנחות וההשתמעויות מהן מחלחלות למערכות חברתיות שונות דרך "סוכני השינוי" שצורכים אותם.
המדע הבדיוני הפמיניסטי נותן לנו הצצה למציאויות אלטרנטיביות, שבהן אין יותר גברים או שבהן נשללות מגברים כל הזכויות שהיו להם לפנים כבני-אדם. הצעת החוק למניעת אלימות כלכלית היא אך חוליה נוספת בדרך זו. חוליות נוספות בשרשרת הבדיונית הזו הינם חוקים פמיניסטיים רדיקליים שמוגשים תדיר לשולחן הכנסת, כגון החוק המוכר בציבור בשמו "חוק האיזוק האלקטרוני לגברים אלימים" וכן פרסומים וקמפיינים שונים של ארגונים פמיניסטיים רדיקליים בישראל המבנים גברים באשר הם כ"אלימים" וכ"מסוכנים".
באמצעות מהלכים שכאלה הולכת ויוצאת "מלחמת המינים" ממחוזות המדע הבדיוני, כשהיא הופכת למציאות המשפחתית והתרבותית של בנינו ובנותינו.
הכותב הוא ד"ר עופר קצ'רגין לשעבר ראש החוגים לאזרחות, לימודי דמוקרטיה וסוציולוגיה במכללת אורנים, מרצה בכיר וראש המרכז למחקר שוויון מגדרי, מכללת אורנים