קומדיה טרגית בהפקת ממשלת ישראל

הפיכתה של עיר למכלאה אנושית, מחייבת טיפול מקומי עמוק גם בתופעות הלוואי הכלכליות והחברתיות הנגזרות

יעקב פלבינסקי , כ"ז בתשרי תשפ"א

יעקב פלבינסקי
יעקב פלבינסקי
צילום: חוי בר

הרשימה המתארכת של בכירים שהפרו את הנחיות הסגרים, היא רק פרק נוסף בקומדיית המצבים הכושלת שמפיקה ממשלת ישראל מאז התפרצות נגיף הקורונה במדינה.

הקומדיה הזאת, שהחלה כרצף של החלטות אבסורדיות, מתפתחת עם הזמן לסדרה רוויית פרקים שכל אחד מהם מביא תפנית חדשה בעלילה. הפרק הנוכחי, אם לשפוט לפי מניין הנפטרים, כבר התפתח ליצירה פחות מוצלחת של קומדיה טרגית.

הפרקים הראשונים בסדרה היו מלווים בהחלטות סותרות. בשלבים מסוימים, שחלקם כבר נשכחו עם הזמן, נאסרה פתיחתם של קניונים וחנויות אופנה, בשעה שסניפי 'איקאה' נפתחו לרווחה. רשימת המחזות בתיאטרון האבסורד ארוכה למדי: כשהותרה אכילה במסעדות, ברכבת היא נאסרה; כשחוף הים הותר, הכניסה למים נאסרה; כשיציאה לנתב"ג הותרה, האיסור על התרחקות של 500 נותר; כשסופרים פועלים, טייק אוויי נאסר. וזה רק חלק מהרשימה המשעשעת.

אל הקומדיה הזאת מצטרפות החלטות של סגרים ליליים נעדרי אכיפה, הוספת צבע חדש לרמזור, סגירת מכוני כושר כשמסעדות פעילות, התרת הפגנה בתנאי שלא יתפללו בה, וכמובן סגירת חנויות קטנות בעת שמשרדים היו פעילים. המכנה המשותף בין כל ההחלטות הללו, ושל רבות נוספות שלא נימנו כאן, הוא מדיניות השליפות והחלטות שמתקבלות בלי שקיפות מספקת. הבעיה האמיתית מתחילה כשהן גורמות לירידה באמון ופוגעות באזרחים.

בשלב הנוכחי, כשמדינת ישראל סופרת מעל אלפיים מתים מתחילת ההתפרצות, הגיע הזמן לסגור את התיאטרון הזה. זו תהיה ההגבלה היעילה ביותר שנעשתה עד כה. חכמינו זיכרונם לברכה אמרו שאין גוזרים גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב ציבור יכולים לעמוד בה. כשחלק מבכירי הציבור ונבחריו כבר לא עומדים בגזרות הללו, בתוספת הנתון הצנוע של כ-316 אלף דוחות קורונה שחולקו לאזרחים מתחילת האכיפה, אין הוכחה טובה יותר שמדובר בהנחיות שמוטב היה אם לפחות חלקן לא היו באות לעולם. המציאות הנוכחית היא בלתי אפשרית.

הפתרון הוא לא לוותר על ההגבלות הנדרשות לקטיעת שרשראות ההדבקה. ישנם צעדים שהמציאות מחייבת להשתמש בהם, גם אם מדובר בכאלה שמכאיבים ישירות למאות אלפי אזרחים. אם אנשי מקצוע מחליטים על סגירת מקומות מסוימים, הם מוכרחים להיסגר. אבל מותר לאותם מקומות לדרוש הסברים, וגם לקבל אותם. אם מחליטים על פגיעה יזומה בענף מסוים, מקבלי ההחלטות צריכים להסביר מה גורם להם לפגוע בו. יתרה מכך: הם מחויבים שהסגירה תוגש על מצע סדור של תמיכה ייעודית לענף הנפגע.

אותו דבר כשמתקבלת החלטה לסגור עיר מסוימת. כשסוגרים עיר, בעיקר כזאת שמתמודדת עם סגרים חוזרים ונשנים, יש לכך השלכות כלכליות וחברתיות הרסניות. הפיכתה של עיר למכלאה אנושית, מחייבת טיפול מקומי עמוק גם בתופעות הלוואי הכלכליות והחברתיות הנגזרות מכך. אפשר לסגור, אבל את כל הקצוות. להטיל סגר ולהתעלם מההשלכות שלו זה כבר החלק הטרגי בעלילה המסועפת. לקבור אנשים בחייהם זה לא פתרון יעיל למגפה.

הדוגמאות האמורות מצביעות על שיטה ייחודית שפותחה בישראל, לפיה מתחילים בפעולות נכונות כדי לא להשלים אותן. הצעדים ננקטים בלי התכלית שלהם. סגרים נועדו להרוויח זמן כדי להתארגן, מענקים כדי שילכו למי שזקוק להם, והגבלות כדי שיצייתו להן.

איכשהו, בצורה לא מובנת, אנחנו קוטעים הכל באמצע חוץ מאת שרשרת ההדבקה. זה הרגע שהמציאות מחייבת להתייחס לאירועים בראייה כוללת, עם דרך סלולה, כדי שהפעולות החיוניות ישלימו את עצמן עם מינימום פגיעה באזרח. חתירה מתמדת להשלמת הפעולה הנכונה, היא הדרך היחידה לצבוע את ההנחיות בהיגיון כדי שהציבור יציית להן. הקומדיה הזאת חייבת סוף טוב.

יעקב פלבינסקי, איש תקשורת חרדי, כתב עיתון 'משפחה'