בית חולים
בית חוליםצילום: iStock

האם לנתח או לא לנתח, האם להנשים או לא להנשים, שואלים הרופאים, ומשאירים את האחריות לחיי החולה בידי המשפחה שנשארת אובדת עצות אל מול הדילמה הקשה והמורכבת לא רק רפואית אלא גם אנושית, ערכית, תורנית.

כל מי שנחשף לסיטואציה הרגשית הזו יודע כי ההחלטה של בני המשפחה נשארת איתם יום-יום ולילה-לילה גם לאחר פטירת החולה: האם מה שבחרנו היה נכון? נקיפות המצפון מהדהדות בלי מענה.

אצל נעמי זילבר מיצהר ההתמודדות הייתה כפולה: שני הוריה נכנסו לבתי החולים בזה אחר זה וכל רגע ורגע היה עליה להחליט יחד עם אחיה מהי הדרך הנכונה להמשך הטיפול. נעמי עובדת סוציאלית במקצועה ועדיין המכות הרגשיות לא הכינו אותה ליום שבו תצטרך להכריע על חייהם של אבא ואמא.

מירה, אימה של נעמי, הייתה אישה עצמאית וחזקה, אחות בבתי חולים ומרפאות במשך שנים רבות, ובשיא חייה בגיל 53 היא קיבלה את הבשורה המרה שיש לה סרטן בראשה. מאישה פעילה שמשקיעה את מרצה עבור אחרים, מצבה של מירה החל להידרדר ונעמי ושני אחיה החליטו שלא להשאיר אותה לבד ושהיא תעבור לגור אצל בתה נעמי ביצהר: "היה לה מאוד קשה, אבל אמרנו לה שנעשה מה שהיא בוחרת בשביל לא להשאיר אותה לבד, אם לעבור אליי או לאחד מאחיי או לדיור מוגן. עם כל הקושי היא אמרה לנו משפט שהחזיק אותי אחר-כך במשך 17 שנה: אני מעדיפה להזדקן בחיק המשפחה".

כך, קרוב ל-20 שנה גרה מירה עם בתה נעמי במשפחה ברוכה ילדים עם הרבה שמחת חיים ואהבה לסבתא. גם אם מדי פעם הייתה אומרת מירה שהיא רוצה לחזור לביתה, ידעו בני משפחתה שלהשאיר אותה איתם הוא הדבר הנכון ביותר בשבילה: "היה שלב שנשברתי ולא הייתי מסוגלת לא רק פיזית אלא גם נפשית, אבל בעלי היה נחוש וייאמר לזכותו שהוא אמר לי: אין לך ברירה! את הבת שלה וזה המקום שלה". למרות המחלה, מצבה הפיזי של מירה במשך השנים היה מעולה עם טיפול רפואי צמוד והיא הייתה נעזרת בהליכון וכסא גלגלים, אבל ההידרדרות המנטאלית הייתה נוכחת עם דמנציה מאוד קשה כאשר בשלב כלשהו היא כבר לא זיהתה את בתה, את נעמי.

בשנה האחרונה לחייה לאחר ניתוח שעברה, מצאו הרופאים כי נשאר גידול באף, גידול "ממאיר מאוד מאוד" לדברי הרופא שהציב בפני נעמי את הבחירה הקשה: לנתח בשיטה חדישה או להתחיל הקרנות: "הרגשתי אבודה, לא רציתי להעביר אותה עוד סבל והיא הייתה חלשה ורזה, וגם בתקופת הקורונה לחשוף אותה למחלות בבית חולים. הרגשתי שצריך שמישהו עם שיקול דעת מקצועי ותורני יכנס לתמונה, מישהו שגם רואה מעל, מגבוה".

נעמי פנתה במצוקתה לקו קדושת החיים של מכון פוע"ה – מענה רפואי-הלכתי חינמי לחולים בסכנה שזמין ביום ובלילה, שנתן לה את המעטפת האנושית שהיא הייתה צריכה: "מאוד קשובים לקושי וגם לאכזבה, ומביאים מענה קונקרטי ת'כלס מה לעשות במצב של בחירה". הניתוח אכן עבר בהצלחה אבל המחלה לבסוף הכריעה את האישה הגאה והאצילה.

שבוע לפני הסתלקותה עבר אביה של נעמי, משה, שבץ מוחי, ולאחר חודשיים גילו אצלו זיהום בבטן ועל פי הרופאים המצב שלו היה סופני, הם לא המליצו על ניתוח שגם אם יביא להארכת החיים היא תהיה "באיכות חיים לא מומלצת", נעמי מספרת כי "זה משפט ששמעתי גם לגבי אמא שלי. אני לא יודעת כמה עולה או שווה כל חיוך שלה, אולי היא סובלת משך כל היום אבל יש חיוך אחד שזורח כלפי אחד הנינים שלה".

בשני המקרים נכנסו לפעולה אנשי "קדושת החיים" של מכון פוע"ה שברגע שהם מקבלים לידיהם את המסמכים הרפואיים, ולאחר התייעצות עם הרופאים הם מביאים את דעת התורה ופסיקת ההלכה לגבי מצבו של החולה: "היא הייתה במצב לא טוב וכבר סבלה, אולי יכולתי לשמוח שנגאלה מייסוריה אולם הפרידה הייתה מאוד מאוד קשה. קדושת החיים נתנו המלצה אנושית ולא זנחו את המקצועיות תוך הבנת המעורבות הרגשית בעניין. כשאתה נמצא במצוקה אין לך זמן לבזבז על הטכני ואתה לא רוצה לחפש ולרדוף אחרי מישהו שיענה לך, לא משנה מה הייתה השעה - הם תמיד היו זמינים 100% עבורי".

בתחילת השנה הושק אגף קדושת החיים במכון פוע"ה – מוקד טלפוני של רבנים שעברו השתלמויות וקורסים רפואיים ובליווי של 20 רופאים בכל התחומים, המביאים מענה הלכתי קונקרטי לחולה בסכנה. הרב אריאל וידר והרב צבי ארנון מובילים את אגף קדושת החיים והמוקד הטלפוני החינמי שפועל יומם ולילה. הרב מנחם בורשטין, ראש מכון פוע"ה, מספר על החשיבות הציבורית במענה הלכתי-רפואי לחולים בסכנה: "הייעוץ מסייע לכלל הגוונים באוכלוסייה, כיוון שמדובר בפתרונות הקשורים לדילמות מוסריות בחיינו כשצריך להכריע לעתים תוך מספר שעות. אנו כאן כדי לסייע לכולם ולהיות שם עבור כל אדם הזקוק לנו".

כאשר הושק המוקד, נגיף הקורונה עוד לא פרץ, מספר הרב בורשטיין, "לא ידענו שתוך מספר חודשים תגיע מגפה לעולם שתגרום למקרי מוות בתדירות יחסית גבוהה בקרב אנשים שהיו לפני מספר ימים בריאים. אנחנו כאן לכל מקרה ולכל סוג חולי, וחשוב לנו לציין שהמוקד פועל למען הציבור 24 שעות ביממה והייעוץ ניתן בחינם".

הרב אריאל וידר מוסיף שמעבר למענה התורני של דעת תורה, הרבנים מביאים לבני המשפחה את הכתפיים הרחבות להחלטה הקשה: "כשאדם יודע שהוא שאל רב והוא קיבל מענה אמיתי לשאלה, הוא לא מרגיש שהוא לקח את האחריות על הכתפיים שלו והוא יישן אחרי זה בלילה. הוא לא קיבל את ההחלטה הקשה. זה נותן להם את הרוגע לדעת שהם עושים מה שהתורה אומרת. היה לנו מקרה שבו הרופא אמר לבן המשפחה של החולה: אתה צריך לחיות עם ההחלטה שתקבל, אבל מי שמבין שלתורה יש מה לומר, זה נותן להם כוח אחר".

''אכן, השאלות של חיים ומוות לחולים בסכנה הם לא עוד מקרה הלכתי. אולי זו הסיבה שעד היום לא היה מענה לכך, וצריך לכך לא רק ידע מקצועי נרחב בעולם הרפואה ובעולם ההלכה אלא גם אומץ לקחת את ההחלטה עבורם. הפסק ההלכתי גם מגיע מהר מאוד: ברגע שבני המשפחה מעדכנים על המצב הרפואי, עם המסמכים הרפואיים, ואת דרכו של החולה ואורח חייו ומה היה רוצה, מתייעצים הרבנים עם רופאים מומחים בתחום וגם עם הרופא המטפל של החולה, ומביאים פסק הלכתי.

''פעמים רבות תוך דקות ספורות. כמובן שבמקרים מורכבים נשענים בקדושת החיים על גדולי הדור כמו הרב אביגדור נבנצל והרב יעקב אריאל, שפתחו את דלתם לזמינות מיידית: "כל הרופאים שפנינו אליהם אמרו לנו איך עד היום לא היו רבנים שגם מבינים את המצב הרפואי ונותנים מענה. בני המשפחה הם פשוט מסכנים במצבם ועכשיו יש להם כתובת שמצילה אותם".

הרופאים העבירו את האחריות להחלטה לבני המשפחה, ובני המשפחה העבירו את ההחלטה לרבנים שהם הכתובת האחרונה להחלטה הקשה של חיים ומוות: "הלילה לא ישנתי", מספר הרב וידר, "ישנן שאלות כואבות שעוד לא סיימנו איתם".

הרב צבי ארנון מוסיף כי חשוב לדעת שכל השאלות של חולה בסכנה "אלו שאלות הלכתיות. הציבור צריך לדעת שאם להנשים או לא זו שאלה הלכתית, ואם מותר או מתי אפשר. אין היום גוף אחר שמפעיל מוקד שמאפשר למשפחות לדעת מה התשובה מבחינת התורה ומבחינת ההלכה, ובמקום שאין איש אנחנו צריכים להיות".