הזכות לאנרכיזם

הבג"ץ ומערכת אכיפת החוק שתחתיו, שבעבר קידשו את זכויות הפרט, מקדשים כעת את זכויות האנרכיה.

הרב יעקב דביר , כ"ח בתשרי תשפ"א

בית המשפט העליון
בית המשפט העליון
צילום: Yonatan Sindel/Flash90

בשנים האחרונות שמענו רבות על זכויות האדם, על כבוד האדם וחירותו, על שלום הציבור וההגנה הנדרשת מפני מיעוטים קיצוניים ואנרכיסטיים.

בתי המשפט ובראשם הבג"ץ היו אמונים על ההגנה על הרוב מפני המיעוט הקיצוני, ולאידך גיסא הגנה על מיעוטים צודקים שיש להם דרך אחרת מן הרוב.

מה מסתתר מאחורי ההפגנות?

תופעת הפגנות 'הדגלים השחורים' החלה אולי כזכות להפגין אך הגיעה עד מהרה כזכות לאנרכיה, זכות לאלימות, זכות לפגוע בשלמותו ובריאותו של רוב הציבור. נערי ונערות גבעת בלפור סימנו לעצמם את 'רק לא ביבי' כמטרה לחץ, אך האמת היא שזהו רק משל. הם מונָעים מרוחות חדשות של דקונסטרוקציה שפירושה פירוק כל המבניות.

לשיטתם, כל מסגרת או ערך הם כובלים וצריך לפרקם ולהשתחרר מהם. ההתערטלות של אחת מנערות גבעת בלפור על המנורה, סמל המדינה, הינה הבעת השאיפה להתערטל מכל הערכים שגדלנו עליהם. העיסוק היחיד הוא רק בשאלה מה אני מרגיש, מה אני רוצה או 'בא לי'. כל ח"כ מ'יש עתיד' או מ'כחול לבן' שתומך בהגבלת ההפגנות נעשה מיד אויבם של מתערטלי המסגרות שבגבעת בלפור.

הפסיקה החד-צדדית של מערכת המשפט

הדבר המדהים והמטריד יותר הוא שלקבוצת הקיצון האלימה הזו חברו שתי קבוצות קיצוניות ואלימות לא פחות מהן, כל אחת בדרכה שלה: הראשונה היא המערכת המשפטית, הפרקליטות, היועץ המשפטי, של הממשלה, ומעל כולם הבג"ץ. הם שפעלו בכוח ובחומרה כלפי נוער הגבעות, הם שעצרו את הפגנות הימין מפני 'שלום הציבור', הם שפיזרו באלימות הפגנות של חרדים ואתיופים והביאום לבתי המשפט, ומאידך הם שאישרו באופן חריג את הזכות להפגין בבלפור.

היועץ המשפטי מנדלבליט קבע ש'זה בכלל לא בסמכות הממשלה'. היש לך סכנה גדולה יותר לשלום הציבור מאשר הפגנות אלו? זהו 'שלום הציבור' בריאותי מחשש למוות של אנשים ואף 'שלום הציבור' חברתי מחשש להתפתחות אנרכיה ואי ציות למוסדות החוק ולהנהגת הכנסת והממשלה.

הבג"ץ ומערכת אכיפת החוק שתחתיו, שבעבר קידשו את זכויות הפרט, מקדשים כעת את זכויות האנרכיה. 'לקיחת החוק לידיים' תרתי משמע של הבג"ץ ופרימת חוקי הכנסת הנבחרת ע"י הרוב שמו ללעג וקלס את דעת הרוב, את כל מסגרת המדינה, הכנסת והממשלה. זוהי כוחנות ואלימות שיפוטית.
בעשרות השנים האחרונות איני זוכר פסיקה לטובת ה"מיעוט" שנקרא מתנחלים, דתיים-לאומיים וחרדים. לעומת זאת אני זוכר אינסוף פסיקות לטובת תנועות שמאל המגדירות עצמן פוסט-ציוניות, תנועות רפורמיות הבאות לפרום את המסורת והיהדות האורתודוקסית.

'שלום הציבור' של רוב מתפללי הכותל המערבי אינו עומד מול זכות הפרובוקציה של אלו שבאות להתפלל בכותל בדרך שהן רוצות, שמתאימה להן. הבג"ץ בעצם בחר לעצמו את אותן אידאות של פירוק המבניות עד כדי כך שהגדיר שהדמוקרטיה אינה של הרוב אלא 'דמוקרטיה מהותית' של אלה שבאמת מבינים מהם הערכים הנעלים, בקיצור "נערי ונערות גבעת בלפור".

אנשי התקשורת בשירות האנרכיזם

קבוצה נוספת שחברה לנוער גבעת בלפור היא רוב אנשי התקשורת והבולטים שבהם. הם, שומרי הדמוקרטיה וחופש הדעות, נעשו לשומרי האנרכיה והשתקת הרוב. גם הם נמצאים תמיד בצד של הפוסט-ציונות ופוסט-אורתודוקסיות.

כשהמשטרה אינה עושה דיה מול נוער הגבעות הם מזדעקים, אך כשהיא עושה פחות מדי מול נוער בלפור הם מתקוממים על מה שהמשטרה כן עושה.

כשאפשר לחבוט בחרדים – הם מזדרזים להיות שם, אך לא חלילה בחילונים או בשמאלנים. כשאפשר ללגלג על המתנחלים, על רבנים או על הרבנות הראשית – הם בראש: סדרות, ראיונות, תוכניות ועוד. תמיד הם נמצאים בצד של הפירוק, של נטישת הערכים לטובת ההפקר. הראיונות שלהם ברוטליים ודורסניים מיום ליום, אוי למי שלא חושב כמותם. הם כאילו אנשי תקשורת ופרשנים, אך ברור שמחר חלקם יהיו חברי כנסת, ולא בצד הימני של המפה.

שלוש קבוצות אלו של מיעוט קיצוני ואלים חברו יחד ע"מ לנהל את המדינה במקום הרוב הדמוקרטי הנבחר. נראה ששלושתן יחד ותומכיהן לא יעברו את אחוז החסימה.

היום, רוב הציבור בעצם שבוי ואינו יכול לממש את בחירתו בקלפי בשלוש מערכות הבחירות האחרונות וגם באלה שקדמו להן.

הם רואים שהרוב בעד ציונות, לאומיות ומסורת יהודית, אך זה לצנינים בעיניהם. אולי גם הם סוברים שצריך "לסגור את הים ולהחליף את המים".

אני סבור שהרוב צריך לצאת לחירות ולחופש, לפדות את עצמו בעצמו, ובאופן דמוקרטי אמיתי להחזיר את ערכינו ההיסטוריים – לאומיות, ציונות ומסורת.

הרב יעקב דביר, מצפה רמון