הרב בני לאו פרסם מאמר המתייחס באמפתיה רבה לנישואים חד-מיניים. אומנם הוא מודה שהדבר אסור על פי התורה, אך לדעתו יש לקבל את המציאות כמות שהיא, לנהוג באהבה בבעלי הנטיות ההפוכות ולאפשר להם להביא ילדים לעולם בדרך זו או אחרת.
נעמי וולפסון כתבה מאמר תגובה חשוב מאוד ובו הסבירה, מתוך ניסיונה כמטפלת רגשית, שאצל רבים מהציבור הלהט"בי המשיכה לבני מינם היא סימפטום של בעיה אחרת, וכשמגלים את הבעיה ומטפלים בה – לפעמים המשיכה נעלמת מאליה.
המחשבה שמה שהיה הוא שיהיה בלי יכולת לשנות היא מחשבה מייאשת מאוד, אך בפועל המציאות איננה מקובעת. מטבע ברייתנו אנו מסוגלים להתפתח ולהשתנות, וחשוב לא להתייאש ולא לייאש.
אף שגם אני סבור שאין לנו רשות לשפוט את אחינו ההומוסקסואליים, כמאמר חז"ל בפרקי אבות (ב, ד) "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", אין בכך כדי לתת הכשר לחטוא בחטא כה חמור. אי אפשר למחוק את הפסוק האוסר משכב זכר, ואי אפשר להתעלם מהעונש המושת עליו – מהעונשים החמורים ביותר בתורה (כמובן רק אם נעשה החטא בפני עדים ולאחר התראה).
אין ביכולתנו לדון אדם על מעשים שהוא עושה בסתר, כי אולי "יצרו תוקפו" והוא נחשב אנוס. מושג הלכתי זה מובא בתוספות סנהדרין ט,ב וכו, ב, ואף הבית יוסף מביא דעה בהלכות עדות שגם החשודים במשכב זכור כשרים לעדות כי יצרם תוקפם – אולם דווקא כאשר המעשים נעשים בצנעה. הנטייה המינית של האדם היא עניין פרטי, ואין שום סיבה להפוך אותה לדבר שבפרהסיה.
אם ה"הישארות בארון" גורמת לבדידות קשה ומסכנת את הבריאות, כפי שהעלה הרב לאו בדבריו, הרי שריפויה איננו ביציאה מוצהרת לרשות הרבים אלא בשיתוף אנשים קרובים לפי הצורך תוך שמירה על הצניעות. גם חכמינו זיכרונם לברכה היו מודעים לקושי של האדם להתמודד עם יצר המין, ומתוך כך קבעו כי "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ" (קידושין מ, א) – בפרטיות, הרחק מעיני הציבור.
אם הוא נזקק לעזרה חשוב שידבר עם חבר קרוב או עם איש מקצוע, אך אין כל סיבה לשתף את כל באי העולם בחוויותיו המיניות, כשם שאדם נשוי אינו מפרסם את פרטי חייו הפרטיים עם אשתו. אנו מצפים מאדם דתי לכבד את החברה הדתית שהוא חי בה, ההולכת בדרך התורה האוסרת יחסים חד-מיניים וכל שכן נישואים חד-מיניים, ולא להחצין דברים שהצנעה יפה להם. ואם הוא אינו מסוגל לעמוד בהתמודדות ונכנע לקושי – זהו עניינו האישי, בינו לבין אלוקיו.
נקודה נוספת שיש להתייחס אליה היא רצונם של להט"בים להביא ילדים לעולם. הואיל ובדרך הטבע שני גברים או שתי נשים אינם יכולים להרות זה מזה – כי בעולם שברא הקב"ה הוולד נוצר מחיבור בין זרע וביצית ולא משני זרעים או משתי ביציות – נמצא פתרון בדמות לקיחת ביצית מאישה אחרת או זרע מגבר זר. בדרך זו הופכים הזרע והביצית לסחורה עוברת לסוחר, בתהליך שבעיניי אינו אלא ביזיון האדם. הלוא הזרע של הגבר והביצית של האישה נושאים את מטען האישיות והזהות של בעליהם, והפיכתם להפקר שוללת מהם את כל המהות והופכת אותם לחפץ, למכשיר ביד האדם למימוש רצונותיו.
מסיבה זו אני יכול לקבל אפשרות של פונדקאות לזוג שאינו יכול להרות, רק כאשר הזרע והביצית נלקחים שניהם מגופם של בני הזוג ואישה אחרת נושאת את העובר ברחמה תמורת תשלום. אולם ויתור על ביצית של אישה אחת לטובת אישה אחרת אינו לגיטימי בעיניי, כי זרעו של הגבר צריך להתאחד רק עם בת זוגו, והביצית של האישה מיועדת לחיבור עם זרעו של בעלה.
הזרע של הגבר הוא דבר קדוש שצריך להפרות את האישה שהוא אוהב, ובני הזוג נועדו ליצור יחדיו את דור ההמשך הנושא את המטען הגנטי של שניהם. האיש הוא האב המיועד ולא רק מכונה לייצור ולדות, ואשתו היא אימו של התינוק שייוולד, ואל לה לוותר על ילדהּ לטובת אדם אחר תמורת כל הון שבעולם. סחר בבני אדם, גם אם יהיה חוקי, איננו מוסרי בעליל.
הסכמתם ההלכתית של חלק מהפוסקים לוותר על יסוד אנושי זה הכורך יחדיו את המיניות וההורות גורר אחריו את הדרישה להתיר פונדקאות גם לזוגות הומוסקסואליים. ברגע שמפרידים בין מיניות להורות קשה למנוע ממי שאינו חי בזוגיות רגילה, או מרווקים ורווקות, לדרוש את מימוש "הזכות להורות".
אין ספק שזוג שאינו זוכה לילד משלו חווה התמודדות לא פשוטה. יצר ההורות הוא יצר אנושי בסיסי, ואפשר לממשו באימוץ או באומנה של ילד שהוריו אינם מסוגלים לטפל בו. חכמינו זיכרונם לברכה אמרו ש"כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (מגילה יג, א). זוהי מצווה גדולה מאוד, הכוללת גם את מי שהוריו אינם מסוגלים לגדלו אף אם שניהם חיים. דרך זו מאפשרת לבני זוג שלא זכו לפרי בטן לגדל ילד באהבה ובמסירות בלי לקחת זרע או ביצית מאדם זר שאינו חלק מזוגיותם.
ההורות והזוגיות קשורים זה בזה על פי הטבע ועל פי התורה, ואל לנו להפריד בין הדבקים.
"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד).
הכותב: ראש ישיבת היכל אליהו