ח"כ הכנסת סאמי אבו-שחאדה ממפלגת בל"ד-הרשימה המשותפת קרא בכנסת כי לא יסכים לשום "תַטְבִּיעְ" (נורמליזציה) עם הכיבוש.
חברתו לרשימה ח"כ עאידה תומא סלימאן מחד"ש טענה כי הסכם הנורמליזציה "פוגע במאבק לסיום הכיבוש" ואני שואל מדוע? מדוע נלחצים ערביי ישראל מאותה נורמליזציה כה איומה וכה נוראה?
בשנת 1979 חתמו מנחם בגין ואנואר סאדאת על הסכם שלום. בתמורה קיבלה מצרים את חצי האי סיני. אולם לא פחות חשוב מכך – פתיחות למערב שכללה השקעות מערביות שפיתחו את מצרים והצילו אותה מחרפת רעב שנגרמה בעיקר בשל מירוצי חימוש ומלחמות מול האויב הציוני. לימים אותו נשיא שהציל את מצרים, נרצח בידי פלג של האחים המוסלמים.
בשנת 1994 חתמו יצחק רבין והמלך חוסיין על הסכם שלום נוסף. בתמורה קיבלה הממלכה מעמד במתחם הר הבית, כמות נכבדת של מים ממימי הכנרת והירמוך, אך בנוסף זוכים הירדנים לגישה לנמלי ישראל (לירדנים כמעט ואין יציאה לים), שימוש בשמים הישראלים לטיסות לאירופה וממנה וסיוע לכאורה נגד גורמי אופוזציה שונים שמאיימים על כסאו של המלך ההאשמי.
לימים יתברר כי למרות הסכמי השלום המפוארים, אין כמעט יחסים בין המדינות. ישראלים נהנים לנפוש (בימים ללא קורונה) בחצי האי סיני, אולם כאשר אזרח מצרי מגיע לשגרירות הישראלית על מנת לקבל ויזה, הוא נמצא תחת עיניו הפקוחות של המודיעין המצרי. בפרלמנט הירדני נשמעים כל הזמן קולות הקוראות ללחום בישראל ולבטל את הסכם השלום, חייל ירדני שרצח 7 נערות ישראליות שוחרר מהכלא והיום הוא אושיית פייסבוק הנתמכת על ידי גורמי ממשל, חברת פרלמנט אחרת דורכת בפומבי על דגל ישראל ונראה שבכל סכסוך ישראלי-פלשתיני מעדיף המלך לזרום עם הרוב הפלשתיני במדינתו ולצאת נגד מדינת ישראל.
כך שאולי הגבול הירדני והגבול המצרי הם שקטים על פי רוב, הרי שיחסים של ממש בין המדינות כמעט לא קיימים. הם לא קיימים בעיקר בשל החשש מהציבור הערבי שניזון במשך עשרות שנים משנאה תהומית לציונים שהיא תולדה של שנאת יהודים שקיימת מקדמת דנא. בשנים האחרונות ישנה התקדמות ביחסי ישראל-מצרים תחת שלטונו של הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי שנובעת בעיקר בשל איום בטחוני משותף.
לעומת זאת, יחסים בין ישראל לחלק ממדינות חצי האי ערב קיימים מזה שנים, אולם שוב בשל החשש מדעת הקהל המקומי, הם תמיד היו על אש קטנה. הסכמי הנורמליזציה עם האמירויות או עם בחריין הם הגברת היחסים עימן והכרה שלהן בשלוש פרדיגמות עיקריות: 1) איראן ותומכיה הם הסכנה האמיתית לשלום המזרח התיכון; 2) שיתוף פעולה עם מדינת ישראל הוא אינטרס כלכלי מובהק; 3) אי אפשר לוותר על אינטרסים מדינתיים לטובת שאיפות פלשתיניות שלא תתגשמנה לעולם; בשל כך חוזרות בהן מדינות ערב, אחת אחר השניה מאותו הסכם ח'רטום של שנת 1967 שבו קראו: לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל ולא לשלום עם ישראל.
המזרח התיכון בימינו מחולק ל-3 זרמים: הזרם השיעי בהנהגתה של איראן השואפת להיות גרעינית; הזרם הסוני קיצוני בהנהגת קטר וטורקיה שנשיאהּ יונק את האידיאולוגיה שלו מהאחים המוסלמים; והזרם הסוני "המתון" כביכול בהנהגתן של סעודיה ומצרים.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שהפלשתינים מצידם תמיד בחרו באפשרות הגרועה ביותר. בין אם מדובר בברית המועצות או בעיראק של סדאם חוסיין. כעת הפלשתינים נחלקים בדעתם בין תמיכה בזרם השיעי- התמיכה האיראנית בלחימה מרצועת עזה, בעיקר של הג'יהאד האסלאמי או תמיכה בזרם הסוני הקיצוני ולראיה כספי המזומנים המתקבלים מקטר וההתערבות הבלתי פוסקת של הסולטאן ארדואן בהגברת הכאוס בהר הבית.
זו הסיבה שח"כ היבא יזבכּ טענה כי "ההסכם תפור על המידות של הימין ורומס את הפלשתינים", משום שחברי הרשימה המשותפת הנתמכים מרמאללה אינם יכולים לצאת נגד תכנית העבודה מרמאללה או מעזה – שם בוחרים בזרמים שמגבירים את הכאוס המזרח תיכוני, לעומת מדינות המפרץ שהחליטו אחרי עשרות שנים שהם מפסיקים לרקוד לחליל הפלשתיני ומתחילות לדאוג לאינטרסים שלהן עצמן. חברי הכנסת של הרשימה המשותפת יוצאים נגד הנורמליזציה עם ישראל בעיקר כדי להסתיר את העובדה שהם עצמם כחברי כנסת הם חלק בלתי נפרד ממנה: הם משרתים בפרלמנט שלה, מרוויחים את משכורתם ממנה, מתראיינים לערוצי התקשורת שלה – כל הדברים אשר מאפיינים את הנורמליזציה האיומה והנוראה עם ישראל.
אילו ראו לנגד עיניהם את טובתם של הפלשתינים "הנאנקים תחת עול הכיבוש", הרי שהיו תומכים בהסכם השלום, ומנצלים אותו כדי להעלות את המודעות בנושא על במות נוספות במדינות המפרץ. הם היו פועלים לחיזוק מעמדה הדתי-מוסלמי של ירושלים בקרב תושבי חצי האי ערב, הם היו תומכים בהגברת התיירות המפרצית לחברון ובית לחם – דבר שיסייע לכלכלה הפלשתינית כמו גם שיתוף פעולה כלכלי בנושאי מים, אנרגיה וכדומה. סיכמה זאת חברת הכנסת היבא יזבכּ במשפט אחד, שאילו לא היה עצוב הוא היה מצחיק: "מי שתומך בהסכם השלום הוא סרבן השלום".