כשכל העולם צפה בשידורים ממדשאות הבית הלבן וראה איך ישראל מוציאה מתחת לשולחן את מערכת היחסים הארוכה בינהּ לבין מדינות מהמפרץ – איחוד האמירויות הערביות ובחריין – חשוב לחזור לאירוע מכונן לא פחות ביחסי ישראל ומדינות ערב והוא אירע בקיץ 1967.
כחודשיים אחרי התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים ביוני 1967 התכנסו ראשי מדינות ערב בהנהגת הנשיא המצרי גמאל עבד א-נאצר בבירת סודאן, ח'רטום. שם הם הכריזו את "שלושת הלאווים" - לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל ולא לשלום עם ישראל.
בעולם הערבי לא באים אל הסכם מדיני ממקום של חולשה. מחשבה זו מסתדרת עם הסרבנות הערבית – הרי אין שום סיבה שמדינות ערב יבואו כמובסות וייכנעו לעליונות הישראלית.
עם זאת, ההפסד במלחמת ששת הימים ומות עבד א-נאצר בסתיו 1970, הביאו לקריסת רעיון האחדות הערבית החילונית של עבד א-נאצר. יורשו בנשיאות מצרים, אנור א-סאדאת, החזיר את הדגש הלאומי המצרי על חשבון האחדות הערבית שהדגיש עבד א-נאצר והחליט לעבור מהצד הסובייטי-מזרחי לצד האמריקני-מערבי ואת זה עושים דרך התקרבות לישראל.
במטרה להגיע ממקום של עוצמה א-סאדאת הלך למלחמת יום הכיפורים ב-1973 שעל אף התאוששות וניצחון צבאי ישראלי - רואים בישראל כהפסד ובמצרים כניצחון – השלום של מצרים וישראל שבר את הסירוב הערבי.
בהמשך הצטרפו גם ירדן ואש"ף אך המהלך שבאמת שינה את המזרח התיכון הוא הטלטלה של 2010-2011 – שהכניסה את המזרח התיכון לעונת מעבר של עשור – עונת "האביב הערבי".
וכאן המקום להדגיש שהאנשים שיצאו לרחובות בתוניסיה, מצרים, לוב, סוריה, תימן ועוד לא שאלו מה קורה עם "הסוגיה הפלסטינית" ואיך ישראל קשורה למצב הקשה שלהם – הם רצו לחם, חירות וצדק חברתי – מה שהמשטר המושחת שלהם לא העניק להם.
היציבות הישראלית, במידת מה בזכות השלטון הארוך של בנימין נתניהו מאז 2009 הפך את ישראל לאי של יציבות במזרח תיכון. זאת מול מצרים בה השלטון התחלף פעמיים או סוריה, תימן ולוב שעוד במלחמת אזרחים, או לבנון ועיראק, שם ממשיכים המאבקים העדתיים בתוך מדינות שלא מתפקדות.
והנה באה לה סודאן (כן כן אותה סודאן משלושת הלאווים של 1967). היא רוצה לצאת מרשימת המדינות התומכות בטרור וקשר רשמי עם ישראל היא אחת הדרכים לעשות זאת. אחת המדינות שמתווכות בין ישראל לסודאן, לצד ארה"ב היא איחוד האמירויות הערביות.
האמירויות ושכנותיה מהמפרץ מבינות שלא רק שמדינת ישראל אינה הבעיה – אלא חלק מהפתרון. וכך הבעיה הפלסטינית הושלכה הצידה לטובת האינטרס של המדינה עצמה.
זה לא סותר את הסיפור שאיחוד האמירויות מספרת לעצמה ולשכנינו והוא שההתקרבות לישראל הוא בעצם המהלך שהקפיא או מנע זמנית את החלת הריבונות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון – כלומר המהלך בא לעזור לפלסטינים למנוע את מה שהם רואים כסיפוח ולא נגדם כמו שהם מרגישים.
מהלך הנורמליזציה הוא היפוך מהלך הסירוב, כשמדינות רואות את ישראל כגורם יציב שכדאי להיות בקרבתו ושיתוף פעולה – טכנולוגי, רפואי, צבאי, מודיעיני ועוד.
היום ישראל היא גשר אל המזרח התיכון המתחדש. רק לפני רגע היתה מוקצה מחמת מיאוס. חמישים (ושלוש) שנים - לך תזכור.